יום הכרעת הדין היה עבורי סגירת מעגל. ההרשעה החד משמעית הייתה ניגוד גמור לתוצאה הבלתי אפשרית, שכמעט ויצאה לפועל, של הסדר הטיעון.

 

לא יכולתי שלא לעמת זה למול זה את יום הכרעת הדין ליום בו כמעט והסתיים התיק בקול ענות חלושה במסגרת הסדר טיעון, בהודאה בעבירות זניחות. אני, שעמדתי לאורך כל הדרך הייתה כי יש להגיש כתב אישום בגין כל המתלוננות, התבקשתי להיות בבית המשפט ולשמוע את משה קצב מודה בכתב אישום שגימד לחלוטין את מעשיו.

 

את שעברו המתלוננות קראתי תחילה בחומר החקירה, ובהמשך נחשפתי לסיפורים האיומים במפגשים עמן. לא היה בלבי ספק כי הן דוברות אמת, וכי הן מדווחות בכאב על אירועים אותן חוו. הפער בין כתב האישום שהמלצתי שיוגש לבין הסדר הטיעון הביא אותי להבנה כי טעות עצומה קורית לנגד עיניי. טעות של מערכת אכיפת החוק שלא היה ביכולתי לתקן. טעות שתוקנה, למרבה האירוניה, על ידי משה קצב בעצמו.

ההליך הסופי

ביוני 2006 קראתי את העדות הראשונה בפרשת משה קצב. באותו מועד, כמובן, עוד לא ניתן היה להעלות על הדעת את דרך התגלגלותה, את היקפה ואת ההשפעה המכרעת שתהיה לה: על החברה בישראל בכלל, ועל ציבור הנשים ומעמד האשה בפרט.

 

בתיק מדינת ישראל נגד משה קצב, הגענו לשלב הסופי של ההליך, שלב גזר הדין, וזאת בכפוף כמובן לדיון בערעור, אם יוגש. בשלב זה יקבע בית המשפט מהו העונש שיוטל על נשיא המדינה לשעבר בגין העבירות שביצע – בגין מעשי האונס, המעשים המגונים, בגין ההטרדה המינית ושיבוש מהלכי המשפט. אין ספק כי שלב  גזר הדין הוא שלב חשוב, ואולם החשיבות המרכזית בפרשה זו נתונה לשלב הכרעת הדין, וגזר הדין נמצא במקום חשוב פחות.

היום המסר ברור: אסור לנצל מינית את הכפופים לך

במשך תקופה ארוכה לא הייתה בנמצא קביעה משפטית ברורה ונחרצת כמו זו שנקבעה בהכרעת הדין של שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב. היה ניסיון של התביעה להביא לקביעות ברורות בתחום בתיק שנוהל כנגד איציק מרדכי. אולם ניסיון זה לא צלח, והציבור נשאר עם קביעות עמומות ולא חד משמעיות בנושא.

 

באיחור של שנים רבות, בהכרעת הדין של משה קצב התקבל מסר ברור. בית המשפט כתב דברים נחרצים, ברורים ושאינם משתמעים לשני פנים. כיום ברור לכולם, גברים כנשים, כי הגם שמעמדך מאפשר זאת, אינך יכול לנצל מינית את הכפופים לך.

 

יתרה מכך, ככל שמעמדך רם יותר, האחריות המוטלת עליך כלפי קשר כלשהו עם הכפופים לך ובעיקר הכפופות לך, הינו רב יותר. מעשה מיני בהסכמה יכול שיתקיים בין שווים, וככל שהשוויון אינו מתקיים, וככל שאחד הצדדים תלוי באחר, הרי שאין מדובר בהסכמה אמיתית.

קצב לא לקח אחריות, וגם התעלל תקשורתית במתלוננות

הכרעת הדין כלפי משה קצב הינה קשה ביותר. יש בה קביעות לא רק בעבירות של ניצול מרות אלא גם הרשעה במעשה אינוס ממש. לא זו אף זו, נקבע כי משה קצב פעל בצורה מאורגנת ושיטתית במשך שנים רבות, הן מן ההיבט של המעשה הפלילי עצמו והן מן ההיבט של הכנת אליבי, שיבוש הליכים והסברים לעתיד.

 

 אין ספק כי גזר הדין שיינתן צריך לשקף את אחריות החברה כלפי הנפגעות, ולתת ביטוי לקביעות החמורות. חומרה עיקרית נוספת שבית המשפט שוקל היא העובדה שהנאשם, משה קצב, לא רק שלא לקח אחריות על המעשים ולא הביע חרטה, אלא העביר את המתלוננות סאגה קשה הן כשתקף אותן בתקשורת, והן במהלך שמיעת עדויותיהן בבית המשפט.

 

התחושה היא כי משה קצב צריך להיענש בחומרה. יחד עם זאת, צריך לזכור כי שיקולי הענישה אינם רק הרתעה, גמול, ביטוי לחומרת המעשים ומניעת עבירות נוספות, אלא יש גם לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם.

 

 גילו המבוגר, חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים, תרומתו לציבור במהלך השנים ושאלת שיקומו. אכן, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", נכתב על מקרים כאלו. ובציטוט מדברי בית משפט אומר – בית המשפט צריך להעניש את הנאשם אך לא למחוץ אותו.

מאסר בפועל - לא פחות

אין ספק כי גזר הדין חייב להיות מאסר בפועל. בלא מאסר בפועל ייווצר פער בלתי סביר ביחס לחומרת הנאמר בהכרעת הדין. יחד עם זאת, אורך התקופה חשוב פחות. כבר מתחילת הדרך היה ברור כי השגת גמול לא הייתה מטרתן המרכזית של המתלוננות.

 

מטרתן, כאז כן היום, הינה שיקומן שלהן והשגת צדק. הכרעת הדין הייתה אבן דרך מרכזית בתהליך זה של ריפוי המתלוננות והכרה בסבלן, מספר שנות המאסר שיקבל קצב חשוב פחות.

תגיות