בכל בוקר, לאחר סיבוב הגנים, אני עומדת ברמזור שמוביל למקום העבודה שלי. בימים רגילים, אני ממשיכה ישר, לתוך השכונה הקטנה, בין שורות הבלוקים הארוכים המביטים בי כשורות תיבות דואר, עמוסים במכתבי הוצאה לפועל ובשורות רעות. אני עולה אל הלשכה, אומרת שלום לשומר, למזכירה, עוברת מול חדר הקבלה, ונכנסת למשרד ההומה- עשר עובדות בחלל אחד, שמונה טלפונים (שניים תמיד מקולקלים), ארונות תיקים ומחשב.

 

כבר הרבה זמן, שאני לא ממשיכה ישר ברמזור הזה, אלא פונה שמאלה, וחוזרת הביתה. רשימות "מה לעשות לפני פסח" תלויות אצלי על המקרר, עקרת בית פרברית, נעשיתי בשלושת השבועות האחרונים. בראש, מתנגנת רשימת, ה"מה לעשות לפני פסח"  שאמורה הייתה להיות תלויה אצלי על לוח השעם, מעל השולחן המשרדי, וצמרמורת עוברת לי בגב.

 

לפני פסח בלשכת רווחה, זהו זמן עמוס. אלה לא חבילות המזון המפורסמות שמעסיקות אותנו, אלא עבודה ממש. שנת הלימודים הבאה מתקרבת, ומפורים ההכנות בעיצומן.  במקביל להרשמה במעונות היום, אמורות להערך ועדות פעוטות בסיכון, שמאפשרות השמה של ילדים בסיכון במעונות. ההרשמה תיסגר והילדים "שלנו" יישארו בחוץ. אני חושבת על ספטמבר, ועל תינוקות ופעוטות קטנים בבתים עלובים, הרוסים, ונצבט לי הלב.

אנחנו שובתים - והלב שלנו נשבר

מה עם תוכניות הטיפול לשנה הבאה? מי זקוק למועדונית אחר הצהריים, מי זקוק לטיפול פנימייתי? מי חוזר הביתה לאחר שהות מחוץ לבית וזקוק לתוכנית בקהילה? כל תוכנית טיפול, דורשת תהליך עם המשפחה, עם הילד,  איסוף מידע קפדני, כתיבת דוח מפורט, חשיבה עמוקה הכוללת את כל המימדים, התייעצות מקצועית, בדיקת מסגרות. איזה תהליכים יקוצרו בקיץ? האם החלטות ינקטו בחופזה? או בכלל לא?

 

בהפגנות אנחנו פוגשים קולגות ממקצועות קרובים שבאים לתמוך, הם אינם שובתים, ופניהם דאוגות עד מאוד. "הנזק בלתי הפיך", הם אומרים בקול נכאים. תוכניות טיפול שקורסות, ילדים בסיכון שנשארים בביתם, לא חוזרים למסגרות טיפוליות ומסתובבים ברחובות, קשישים במצוקה. ללא מערך הרווחה התומך, אין יכולת למסגרות הטיפוליות להמשיך לטפל לאורך זמן.

 

והלחצים של החג.. התקופה של אחרי ה.חג היא תקופת שיא בכמות הפניות החדשות לרווחה. המשפחתיות הלא פשוטה מגיעה לשיאים של משבר בתקופת החג הלחוץ בשנה. כמה הפניות על סכסוכים משפחתיים ואלימות במשפחה, מחכות בתחנת המשטרה, ולא נשלחות לעובדת לטיפול באלימות?

האביב המתקרב, המלבלב  ומקל על מצפונם של בעלי הבתים, בקרוב יביא איתו צוי הפינוי  ומשפחות שישנות על ספסלים. העונה ה"חמה" מתקרבת, והדלת סגורה.

 

אני בבית, מסדרת ארונות. וכמה שזה בלתי נתפס, זה מרגיש נכון. זה מרגיש אחראי. הבטחתי לעצמי לא לשבת מול אישה, ולעודד אותה לקחת צעדים לקידום מצבה, בלי שאני מאמינה שזה באמת אפשרי. הבטחתי לעצמי, לא להיות מס שפתיים של המדינה, בלי לקיחת אחריות אמיתית של המדינה על אזרחיה ורווחתם. הבטחתי לעצמי, ואני בדרך כלל מקיימת הבטחות.

 

בוקר אחד, אחזור לשכונה, לבלוקים הארוכים, למשרד הקטן , החמים, אחזור עם חיוך על הפנים, והרבה אמונה.

 

איתי יחזרו חבריי וחברותי. רוח חדשה תגיע לשורות הבלוקים הארוכים -כמו דרישת שלום, כמו כרטיס ברכה מקושט ומבויל, בלוק בלוק, דירה דירה, רוח מבשרת תקווה.

 

מי מפחד מתקווה?