זה לא נושא שמדברים עליו בעבודה, או בדייט ראשון, או עם חברים מחוץ למעגל הקרוב.

 

זה משהו שרוב האנשים שומרים בארון, וגם אם הם בסוף מחליטים לצאת ממנו, זה לא מקור גדול לגאווה, וסביר להניח שמחוץ לארון לא ממתינה קהילה שתקבל אותם לחיקה בזרועות פתוחות. עם כל הכבוד למודעות הגוברת והפתיחות שמאפשרת האנונימיות בעידן האינטרנט, חולי דיכאון עוד רחוקים מאוד מן היום שבו יוכלו להיחשף מבלי לסכן את שמם הטוב.

 

מלבד מעטים, שבמערכת הנפשית שלהם הדיכאון מיתרגם לטראנס בלתי פוסק של עשייה אוטומטית שמטרתה להסיח את דעתם מהמתחולל בפנים, רובנו מיטלטלים בין מדרונות תלולים לעליות מתונות. ההידרדרות מטה היא פתאומית ומיידית; העלייה היא איטית ומפרכת.

 

והתיאור הזה הוא בדיוק הבעיה שלנו, או לפחות, בו טמון המפתח לאי-ההכרה בבעיה שלנו: מדרונות תלולים ועליות מתונות ? מי לא מכיר את זה? גם לנהנים מבריאות נפשית בשפע יש ימים רעים; גם הם חווים פרידות מבני-זוג, פיטורין מעבודה או סתם ימים לא טובים במיוחד.

 

והם מתגברים! והם משקיעים בהתגברות הזו משאבים נפשיים לא מעטים! והם משלמים מחיר! וכשהם שומעים על אנשים שבדיוק כמוהם חווים את הטלטלות הללו, ובמקום לאזור כוחות פונים לטיפול נפשי ולכדורים, הם חושבים שמדובר בחולשת-אופי (במקרה הטוב) או פשוט בהתפנקות לשמה (במקרה הפחות טוב). שהרי אם רק היינו משנסים מותניים ויוצאים לקרב, כמוהם, כל זה היה ודאי נחסך מאיתנו. ושאם כאלה אנחנו, משמע שאנחנו בוחרים להיות כאלה.

 

כל מי שחווה אי-פעם דיכאון וניסה להיעזר בחבריו או במשפחתו מכיר את זה; לפעמים מדובר בשאלה מפורשת, לפעמים היא רק משתמעת מהדרבון לעשייה  (היתה לי חברה שגם אחרי שנים המשיכה להתעקש שכל מה שאני זקוקה לו זה "מישהו שינער אותי"); לא תמיד זה מלווה בבוז או בכוונת זדון, אבל כמעט תמיד מלווה את השאלה תמיהה גדולה: למה אי-אפשר, פשוט, לקום מזה?

 

 

 

"לקום מזה" ? זה הכרח, זו לוגיקת חיים פשוטה שכל מי שחווה משבר (כלומר: כולם) נדרש לה. נופלים-קמים. יצר הישרדותי שכזה.

ולך תסביר להם שאין. לך תסביר שאצלך בלוטת יותרת-הכוחות שיש לכולם חסומה משום מה, ושהיצר ההישרדותי ההוא לא מספיק לך אפילו כדי לצאת מהמיטה בבוקר ולגשת למטבח, להכין קפה.

 

לך תסביר את הלהתעורר פתאום לבור הריק והחשוך של ארבע בבוקר, את הזרות הנוראה לנוכח הסרט-הנע של העולם שבחוץ, שנראה מתוזמן וערוך להפליא: אנשים הולכים לעבודה, נכנסים למכולת, מטיילים עם עגלות-תינוק; כמה פלא יש בכל זה, וכמה אתה מקנא אפילו בחתולים שעוברים ברחוב על הטבעיות היתירה בה הם משתלבים בסצנה המבוימת - להפליא שאתה מוגלה ממנה. המובן מאליו הופך נדיר וחידתי: אוכל, שינה, תפקוד יומיומי, הנאה, רמות נסבלות של עצב.

 

אתה מתבונן באנשים שמתנהלים באי הנידח והמשונה הזה: הם מסתכלים בשעון; הוא אומר להם שזה זמן ללכת לעבודה או לאכול צהרים. הם בודקים את תווי המחירים של המוצרים; הם שוקלים את הדבר בדעתם מבלי להבין כמה נהדר הוא עולמם, בו עשויה הדעת להינתן, ולו לרגע, למחירה של גבינה לבנה. הם מברכים זה את זה לשלום. הם הופכים קצרי רוח כשהאוטובוס מתעכב (מה היית נותן בכדי לצמצם את ישותך לציפייה לאוטובוס!). הם מנערים לכלוך שדבק בבגדיהם, שהרי ניקיון בגדיהם חשוב להם.

 

ואתה מתמלא פליאה, ואתה מתמלא כמיהה לשוב ולהיות חלק מהעולם הזה שכך הוא נוהג, ובקושי אתה יכול לזכור מתי היית גם אתה חלק מכל זה, אם בכלל.

 

הסטטיסטיקה אומרת שלאחד מארבעה קוראים התיאור שלעיל יהיה מוכר, במידה כזו או אחרת. לרבע הזה, קרוב לוודאי, תהיה מוכרת לא רק ההרגשה, אלא גם הכורח להסתיר אותה כדי לא להיחשב לחריגים ? שלא לומר משוגעים. לשלושת הקוראים האחרים, התיאור הזה יהיה מוכר ודאי באופן עקיף כלשהו; לאחד יש בן-דוד או חבר קרוב שחווה משהו דומה, אצל השני מדובר בהורה או אח, השלישי הוא אולי מעסיק שחשד כי אחד העובדים שלו (דכאוני בהיחבא, מן הסתם) "מתחלה" לעתים קרובות מדי, ולכן החליט לפטר אותו, ואולי שכר במקומו את שירותיה של אישה בהריון או של חולה סוכרת שנעדרים באותה התדירות, אבל מסיבות "לגיטימיות" יותר.

 

אין כאן באמת אשמים. גם הבעיה הזו, כמו הרבה אחרות, נובעת בסך הכל מחוסר במודעות מספיקה ומסדרה של אי-הבנות, שחלקן הגדול נובע מהצורך של הדיכאוניים להסתיר את מחלתם מן הסביבה. מה גם שחולי הדיכאון לא תמיד יכולים להעריך מראש למה הם מסוגלים, ובמאבק שלהם בדרך להחלמה הם טועים לא פעם, ולוקחים על עצמם מטלות שלא תמיד הם יכולים לעמוד בהן, מה שרק מעצים את תחושת הכישלון שהם חווים, כשהסביבה מפרשת את התנהגותם כבלתי-אחראית ואנוכית.

 

חברים ובני-משפחה לא תמיד מסוגלים להכיל את המשברים החוזרים ונשנים של יקיריהם, ולא פעם הם מתעייפים מלספק את היקף התמיכה וההבנה שחולי הדיכאון זקוקים לה, מה שרק מחריף את חוויית האחרונים את עצמם כחריגים ובלתי-נסבלים.

 

הייתי רוצה לסיים, כמיטב המסורת, בנימה אופטימית. לומר שבסוף רואים את האור, מוצאים את התרופה המתאימה, מבינים שהאנשים שנותרו בסביבה הם אלה שאוהבים אותך באמת, ממשיכים הלאה עם מה שיש.

 

האמת היא שאני עוד מתאבלת על מה שאיבדתי במסע הזה, שעדיין נמשך, ומנסה להבין איך ממשיכים מכאן הלאה. בתור התחלה, אני בוחרת לדבר את זה כדי להקל על המקומות שבהם נדמה לי שאני צריכה לשמור על זה מושתק, בתקווה להיות כך מובנת יותר לעצמי וגם לאחרים מבלי להסתכן בלשלם על זה מחיר כבד מדי.