אני רופאה שנשואה לרופא, ויש לנו שני ילדים קטנים. שנינו עובדים סביב השעון, כדי להגיע למשכורות סבירות, כדי שנוכל לחיות. אנשים שומעים על תלושי משכורת של 17,000 ש"ח אבל הם לא מספיק מודעים למה שקורה מעבר לסכום הזה. לא לוקחים בחשבון שרופא, לאחר למד 7 שנים, התמחה 5 שנים לפחות, גם מבלה 6 ימי ששי או שבת בחודש בתורנות.

 

כשהיינו רופאים מתחילים, המשכורות שלנו היו נמוכות מאוד, וזאת למרות העובדה שעבדנו ללא הפסקה. היו ימים שלמים שהבאנו את ההורים לישון אצלנו ולשמור על הילדים כדי שנוכל לעשות תורנויות יחד. אף פעם לא ליוויתי את ילדיי לטיולים וכמעט אף פעם לא הייתי באסיפות הורים. כשכבר הגעתי שאלו את בני "איפה סבא שלך?" כי היו רגילים שבד"כ הוא הגיע.

משכורת הבסיס של הרופאים עלובה ולא מכובדת ועומדת על 23 שקלים לשעה. כדי להגיע לסכום מכובד צריכים לעשות כוננויות ולבוא מתי שקוראים לנו. לא תמיד אני יכולה ללכת לסרט או להצגה אם מתחשק לי ,לפעמים אני כוננית בחגים. גם הפנסיה שלי תהיה לפי משכורת הבסיס ולא לפי הכוננויות שעשיתי.

 

גם הרופאים הוותיקים שמרוויחים יותר צריכים ללכת לבית החולים והמשכורות שם אינן  גבוהות - הם צריכים לעשות השלמות. אבל מעבר למשכורת אנחנו מדברים על הצורך לשפר את הרפואה, כי חסרים רופאים במדינת ישראל וזו עובדה.

מי רוצה בכלל לעבוד כל כך הרבה שעות?

אבל למה המדינה מאפשרת לזה לקרות? כי הרפואה במדינת ישראל היא לא מקצוע אטרקטיבי ואנשים לא רוצים ללמוד כל כך הרבה ולעבוד כל כך הרבה שעות, גם לא שגרתיות ולהרוויח משכורות כאלה. אני מאמינה שאם התיגמול יהיה יותר טוב יבואו יותר אנשים טובים.

 

מעבר לעניין התגמול הכספי, מדובר גם בעבודה קשה מבחינה נפשית. מקצוע הרפואה מאד תובעני. אנחנו אמורים לפי חוק זכויות החולה, לשרת אנשים עם כל בעיה בריאותית - מקטנה ועד גדולה. מאד קשה לחזור לחיים ולחייך אחרי כן. החוויות שאנחנו חווים בעבודה, באות איתנו הביתה, ליחסים שלנו עם הילדים. אבל אין לנו ברירה אחרת.

 

ולמרות הכל, אני לא מצטערת לרגע על הבחירה. מה שמקבלים במקצוע, החוויה האישית והאנושית שבו שווה המון. להיות  רופא זה ייעוד. ובהחלט אני ממליצה למרות הקושי, לכל אישה שרואה את עצמה ברפואה, ללכת לשם.

תגיות