הוא אפילו לא רצה שאקח אותו לשדה התעופה. ככה הם החליטו, כל קבוצת הבנים והבנות של שכבת י"א. שהם נוסעים לבד, בלי פרידות בשדה ובלי עניינים. מעבר לתחושה המוזרה והבלתי נתפסת שהוא כבר עצמאי לגמרי, לא הצלחתי להשתחרר מתחושת הסמליות המאקברית: הילד עלה על הרכבת, בדרכו לאושוויץ ולטרבלינקה.

 

אולי זה חסר טאקט מצדי, אבל אני חייבת להודות שאני חובבת בדיחות שואה. אני מניחה שהתגובות הציניות והסארקסטיות שלי, שאגב מתמתנות ככל שחולפות השנים, הן סוג של מנגנון הגנה שפיתחתי כבת לאב שנמלט מגרמניה ימים ספורים לאחר פלישת הנאצים לאוסטריה (האנשלוס).

 

לכן, כשבני סיפר לי שהוא מתכוון לצאת לפולין עם קבוצתו בנוער העובד והלומד, קראתי לזה טיול שנתי לאושוויץ, בשמץ ליגלוג. לא ראיתי שום חשיבות בנסיעה הזו, נהפוך הוא – חששתי לזילות זכרון השואה. לא האמנתי שאסופת ההורמונים המקפצת של בני ה-17 תוכל להתייחס ברצינות הראויה, להפנים ולהחכים בנסיעה כזו.

 

טעיתי בענק. ככל שנקפו הימים, הבנתי עד כמה הם לוקחים את הנושא ברצינות, מגלים עומק ועניין אמיתי. ושהנהגת התנועה משקיעה מאמצים רבים, ומגלה מקצועיות ראויה להערכה בתכנון המסלול והכנת הנוער למסע. עד מהרה הציניות התחלפה ברגשנות.

שירי פונאר בחנוכה

הם נסעו בדצמבר, שיא הקור, מצויידים במנות חמות ובגטקעס טרמיים. הימים ימי החנוכה. מדי בוקר, עוד לפני הקפה, הייתי ממהרת למחשב, צופה בתמונות שהועלו לאתר התנועה בליל אמש. מסתכלת, בוכה, כש"פונאר" ו"אחים בעיירה שריפה", מצטלטלים בראש. אלה היו ימים לא קלים, וזכרם מעורר בי רגשנות גם עכשיו, שנה וחצי אחרי.   

 

הרבה ביקורת הושמעה בשנים האחרונות כנגד מסעות פולין. אמרו שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם, טענו כנגד זילות הנסיעות משום שהן מתחילות במסעי קניות בדיוטי פרי, וכמובן אי אפשר לשכוח את סיפורי השתיינות ושאר הילולות שנערכו – על ידי בודדים, יש לציין – במהלכן.  

 

ועלו כמובן גם שאלות אידיאולוגיות-חינוכיות עד כמה חיוניים המסעות הללו, האם ההכנה לה זוכים הילדים מספקת, האם הם מסוגלים להכיל את עוצמת החווייה, או שמא יוצפו חרדות וסיוטים, והאם יש בנסיעות הללו כדי לעצב את התודעה בדרך שונה וחיונית יותר מאשר שאר אמצעי הלימוד המשוכללים שניתן להקנות להם.

האשה עם המספר על היד

לא יודעת מה איתכם, אבל אנשים עם מספרים על הידיים הם חלק אינטגרלי מנוף הילדות המוגנת והשלווה שלי. במיוחד אני זוכרת אישה אחת, בוררת ירקות ביד רועדת אצל הירקן השכונתי. אני זוכרת את השרוול שהופשל, ואת האות הצרוב בבשר, פרקטית ומטפורית, נגלה לעין כל. אני זוכרת את הליחשושים שלנו, הילדים, את הסקרנות המהולה באימה.

 

הילדים שלנו – לפחות בסביבה בה אני גרה – פגשו רק קומץ ניצולי שואה מטושטשים ושבורי נפש, שמתגוררים במעון לניצולי שואה, באחד מטקסי הזכרון שנערך בבית הספר היסודי. ספק אם המפגש הזה הותיר בהם רושם, ואנחנו זקוקים לרושם הזה. בהיותם ההדור האחרון שידע את יוסף, חשוב שהילדים שלנו יפגשו בשואה מפגש בלתי אמצעי, ללא תיווך אמנותי, כסרט או ספר.

 

עם כל הכבוד לאוטו פרנק ולסטיבן שפילברג, החוויה שעבר הבן שלי בטרבלינקה – דמעות של התרגשות עולות בי כשאני נזכרת בזה – היא החוויה הכי אותנטית שיכולתי לייחל לה. או לאחל לו ולבני דורו.

 

התחנה הבאה טרבלינקה

זה מה שהוא סיפר לי, לאחר שחזר. איך הסתובבו שם, בשטח המחנה ההרוס, שאגב בניגוד למחנות אחרים מעולם לא שוחזר. פסעו יחד בשדות של שלג בהם היו זרועות אבני גלעד, בוחנים אותן בסקרנות. בהתחלה חשבו שעל כל אבן כתוב שמו של אדם שנספה.

 

הם התפרקו לחתיכות כשהמדריכים הסבירו להם שכל אבן מייצגת עיירה, קהילה שלמה, שנמחתה.

האם יכול להיות ששתיאור הרגע ההוא השפיע עלי בצורה עמוקה ומשמעותית יותר משהשפיעה עליו? יכול להיות. לפני שישבתי לכתוב, ביקשתי את רשותו כמובן, אבל כשניסיתי לשחזר איתו כמה פרטים, הוא סירב לשתף פעולה. אפילו קצת התעצבן על החפירות. ועדיין, למרות שלכאורה זיכרון האירוע היטשטש אצלו, נעלם בשטף אירועי חיים של בן תשחורת ישראלי מצוי, לי אין ספק, שאותה החוויה, וודאי גם כמה אחרות – נצרבו במעמקי נשמתו, כפי המספרים על זרועה של אותה ניצולת שואה אצל הירקן, נצרבו בשלי.

 

מניסיוני הפרטי, מעבר לחווייה הלימודית, המסעות לפולין ולמחנות ההשמדה חייבים להיות החוליה נוספת בשרשרת החניכה שעוברים ילדים בישראל. שרשרת שתחילתה פרוייקט מחויבות אישית, עוברת דרך בחינות הבגרות ומסתיימת בגיוס לצה"ל. אי אפשר להפריד אותה ואסור להפריד אותה ממהאתוס הציוני, הישראלי, היהודי. מהמרחב האישי והציבורי.  

 

בעיני, המסע הזה, מחירו היקר, הספקות  והויכוחים שחולל, כולם מתגמדים בזכות הרגע ההוא. בזכות התובנה הרציונלית שהבן שלי וחבריו חוו, ובעיקר בזכות עוצמת הרגשות שפרצו במהלכו, שהיו טהורים, מטלטלים ונטולי הרגשנות שתאפיין את מפגשי השואה האחרים שעוד נכונו להם.     

תגיות