1600 החברים שלי בפייסבוק יודעים היטב שהחברות איתי כרוכה גם בסוג של ניג'וס תמידי. מכיוון שבעוונותי, לא השכלתי להפריד בין הפרופיל האישי שלי לזה המקצועי, הם נתקלים מדי יום ביומו על הפיד שלהם בהצפה של אחד מהדברים הקרובים ביותר לליבי - פוסטים דאוגים בנושאי בעלי החיים ורווחתם.

 

ברור לי כשמש בצהרי היום, וזה “מפי החמור עצמו”, שכמה מהם פשוט הסירו אותי מרשימת חבריהם כי זה הפך למעיק עבורם. אני משתדלת לקבל את רוע הגזרה בהכנעה, אם כי בצער. מבחינתי, מי שמסיר אותי בגלל מה ומי שאני (וזה חלק מהותי ממני), לא באמת אכפת לי שלא ימנה על מעגל חבריי / הקולגות שלי.

 

עוד ב-Onlife:

 

בימי רווקותי התנדבתי בכלביית "תנו לחיות לחיות" במשך שנים. במרוצת השנים שימשתי כבית אומנה פרטי לעשרות כלבים אומללים שאבדו, נזרקו ועברו התעללויות עד שמצאתי להם בית חם. את כולם הצלתי ממוות בטוח, לעיתים תוך כדי סיכון אישי ובכמה מקרים עד כדי עבירה על החוק.

במהלך שנות נישואיי גידלנו בדירה שלנו שלושה כלבים גדולים וחתול. שלושתם נפטרו לצערי בשנתיים האחרונות, אחרי שנים ארוכות, טובות ובריאות אצלנו. את שילה אימצתי מכלביית "תנו לחיות לחיות" ברמלה, את סימבה מצאנו רץ בנתיבי איילון בליל חורף סוער ואת נענע החתול הצלנו מתחת לגלגלי רכב נוסע.

 

רק את שנפסי הנסיך קיבלתי במתנה. כלב עם כפית של זהב בפה, שלא ידע יום של אומללות בחייו. בתמורה ידע שנפסי לפרגן לאסופיים העזובים שהיו שוכנים בביתנו כבדרך קבע. כמו כל כלב דלמטי הוא היה סוער וחם מזג, לא תמיד נחמד בחוץ כלפי כלבים אחרים, אבל בבית הפרטי שלו התגלה כבעל אורך רוח בצורה יוצאת דופן. כאילו ידע שעליו להיות סובלן כלפי "אחיו", אלו שגורלם לא שפר עליהם כמו שלו.

 

אינם איתנו עוד: שנפסי, שילה וסימבה

 

האפרוחית הפרטית שלי, כיום בת שלוש וחצי, נולדה לתוך בית שאוהב חיות. מגיל אפס, היא התגלגלה, זחלה ורכבה על יצורים שעירים. מציאותם של חברים על ארבע לצידה בבית היו דבר של מה בכך עבורה והיא הפכה להיות ילדה שאוהבת בעלי חיים באשר הם: החל מפרפרים, דרך חיפושיות ועד לכלבים, חתולים, חמורים, סוסים ובכלל כל דבר שנובח , צייץ, או מיילל. אין לי ספק שמה שהיא ספגה בינקותה הפך לאבן יסוד בעיצוב אישיותה כבן אדם טוב יותר בעתיד.

אינטראקציות חייתיות בלתי פוסקות - האפרוחית והחברים על ארבע

 

זה אולי נשמע לחלק מהאנשים פלצני ויומרני, אבל אני באמת מאמינה באמונה שלמה שמה שהופך אדם ליצור טוב יותר בעולם שלנו, תלוי גם בין היתר, בחינוך לאהבת החי.

 

נכון שאנחנו חיים במדינה לא קלה. ענייני הקיום היום-יומי שלנו הם קשים לעיתים מנשוא, המוות והשכול הם חלק בלתי נפרד מחיינו ויחד עם זה אנחנו חווים תופעות מזוויעות של אלימות חברתית עולה וגואה בשנים האחרונות. זלזול ברכוש, זלזול בחיי בע"ח, זלזול בחיי אדם.

 

אין ספק שעל פרק היום שלנו עומדים אלף ואחד דברים מהותיים יותר לקיום היומיומי שלנו, אבל דווקא בשל כך אני מאמינה שחינוך צריך להתחיל מהדברים הכי פעוטים כביכול, כמו חינוך לאהבת בע"ח. מי שחונך לסובלנות, חמלה וקבלת השונה ומי שאינו מנצל את חולשת חסרי הישע החלשים ממנו, לבטח לא יגדל להיות מבוגר מתעלל וגס לב אל מול אנשים.

לצערי הרב, מדינת ישראל איננה משכילה להבין שגם בעניין הזה יש צורך להשקיע משאבים בחינוך ובהקצאת כ”א מיוחד. השקעה משמעה כסף, וכסף הרי אין. העמותה הגדולה ביותר שלוקחת על עצמה את הטיפול הבלעדי בענייני רווחת בעה"ח במדינה, נושאי ההתעללויות, ואפילו הקניית חינוך למגזרים השונים, כל זאת ללא תמורה-היא עמותת "תנו לחיות לחיות".

 

בימים אלה, עקב קשיים כלכליים, יוצאת העמותה בקמפיין כלל ארצי לגיוס כספים שיאפשרו את המשך פעילות מלאכת הקודש שלה ושל פעיליה.

אני מנצלת את הבמה הזו כאן בכדי לקרוא לכם לעשות מעשה ולהרים את הכפפה: הצטרפו לצעד הקטן של כולנו בדרך לשינוי. בואו לאמץ חבר אמת לחיים, התנדבו לשמש כבית אומנה לנשמה תועה, פיתחו את הכיס ע"מ שהעמותה הזו, שקיומה קשור קשר ישיר לעתיד הילדים שלנו, תוכל להמשיך ולעזור לעשרות אלפי החיות הנזקקות שעוברות במדינה שלנו מדי יום-הזנחה פושעת, התעללות, הרעבה ומכות.

הצטרפו לעמוד העמותה בפייסבוק ושילחו מסרון עם הספרה 10 למספר5577  לתרומת עשרה שקלים. לכם זה אולי טריוויאלי לגמרי, עבורם, מדובר ב”להיות או לחדול”.

תגיות