נעמה שפיר: יש רק אחת כזו מול כל שאר הדתיים
הצעת חוק שיזם חה"כ ניצן הורוביץ, זו שעלתה לדיון שתוצאותיו היו ידועות מראש בועדת השרים לחקיקה, העסיקה היום חלק מן האתרים הדתיים ברשת (כאן דוגמא אחת). הורוביץ ביקש, שלא באופן מפתיע יש לומר, להתיר את הפעלתה של תחבורה ציבורית בשבת לטובת אלה מאזרחי המדינה שמשום מה לא מעוניינים לשמור את קדושת היום החשוב ונאלצים בכל זאת להשאר בביתם עם בני משפחתם בגלל שאין ברשותם דרכים זולות וזמינות המאפשרות להם לצאת החוצה.
מה שהעסיק בעיקר את האתרים הנ"ל, היתה ההודעה של תנועת "נאמני תורה ועבודה", תנועה המנסה לרבע את העיגול ולהצליח להיות גם דתית וגם ליברלית בו זמנית, בעד הצעת החוק, דבר שהיא הסתייגה ממנו כמעט לגמרי בסופו של דבר, כשנוכחה לדעת מהי עוצמת הכעס שהיא הצליחה לעורר.
התגובה הפבלובית לעמדה המפתיעה נובעת מהעובדה שאנשים דתיים, כמו הרבה אנשים אחרים בעצם, מחזיקים אצלם במחסן, בצרור מיוחד, חבילה של דעות ורגשות שאנשים כמוהם אמורים לחשוב ולהרגיש. וברגע שהם קולטים סטייה כל שהיא מהנורמות המחייבות, אצלם או אצל אחרים, האינסטינקט גורם להם להתקומם ע"מ לבער את הנגע באופן מיידי.
הנה כי כן, אמרו הזועמים לעצמם מן הסתם, מניצן הורוביץ אין לנו בכלל למה לצפות. הרי מדובר בעוכר ישראל מדופלם שמלבד חילוניותו ושמאלנותו הוא גם מחזיק בנטיות הפוכות מבחינה מינית, רח"ל, כך שגם אם מתאמצים קשה מאוד למצוא איזו נקודה טובה שיש בו שתסייע לנו לדון אותו לכף זכות. אבל כשאנשים מקרב מחננו הטהור מעזים לפקפק בראש מורם בדברים שכולנו אמורים להאמין בהם - את זה חייבים לעצור ויפה שעה אחת קודם.
הכתבות באתרים הללו שימשו רק כהרמה להנחתה שהתממשה כמובן באמצעות דבריהם הנוקבים של הטוקבקיסטים הנאמנים כשיש איזו הרגשה מוזרה שהם כמעט תמיד יודעים למה מצפים מהם. וכדרכם של טוקבקים, האלימות החייתית הטמונה בדרך כלל בתוכנו, פרצה בזריזות החוצה רק בגלל שניתנה לה הזדמנות.
האם שווה להשקיע מחשבה בשאלה מניין לוקח לו אדם מאמין את החוצפה לחנך בכח אנשים שאינם שותפים לאמונתו? נדמה לי שלא, כי הנושא כל כך שחוק ונדוש שלא נראה שמישהו טורח לחשוב אפילו פעם אחת לפני שהוא פותח את פיו ומתבטא בעניין. ובעזרת התעלול הישן-אך-מוצלח של הקוזאק הנגזל, אנחנו שומעים שוב ושוב זעקות הקוראות לנו להשמר ולא לפגוע ברגשותיו של המיעוט הדתי ושלא לפגוע בצביונה היהודי של המדינה, שחשוב הרי לכולנו (כמו שארגון ההורים הארצי מייצג אותנו משום מה) כשבעצם הן משמשות הסוואה לא כל כך מתוחכמת לפעולה אלימה למהדרין המונעת מכל אלו שאין ידם משגת לממן רכב פרטי, לצאת יחד עם המשפחה לבילוי סתמי ורגיל, כזה שבימי החול עם כל הלחץ הבלתי נגמר של העבודה, אין שום אפשרות להשיג.
הכי מכעיס זה לקרוא את הדיונים המלומדים שעוסקים בפן ההלכתי של הסוגיה ומבררים האם מותר לאנשים דתיים לאפשר ל"אחיהם הטועים" נסיעה בתחבורה ציבורית, כשאף אחד לא עוצר ושואל לרגע האם מישהו מהחילוניים בכלל מעוניין בפטרונות הזו ולא פשוט מעדיף שאחיו שכל כך עסוקים בלדאוג לנשמתו, פשוט יניחו לו לנפשו.
(במאמר מוסגר אציין את הטיעון היחיד שלדעתי שווה התייחסות והוא הדאגה לפגיעה בזכויות עובדים שאכן מעוניינים שלא לעבוד בשבת, שאיתו אני מזדהה בכל ליבי. אך לדעתי, כשם שישנו חוק של שכר מינימום וחוק המחייב את המעסיק לאפשר לעובדיו לשבת על כסא כשישנה אפשרות מעשית כזאת, או חוק המונע פיטורים של אשה בהריון או של חייל מילואים, כך, אם המפלגות הדתיות יפעילו את כוחן הגדול, לא תהיה שום בעיה לחוקק חוק כזה שאני בטוח שיזכה לתמיכה רחבה גם מן הצד השמאלי של המפה).
מול כל זה אי אפשר שלא לשים לב לתופעה מסוג אחר לגמרי- אני מתכוון לשחקנית הכדורסל הדתייה נעמה שפיר. מדובר בבחורה ששומרת הלכה באופן מלא (למרות כל אלה שזלזלו בה מקרב החברה הדתית) ושלא מוכנה להתפשר אפילו בפסיק על העקרונות שלה, אפילו אם העקשנות הזו עלולה לפגוע בה מבחינה מקצועית. אבל, וכאן ה"אבל" הגדול, העקרונות החמורים האלה מסתיימים בדיוק במקום שבו האישיות הפרטית שלה נגמרת.
כי אפשר היה לדמיין בקלות כיצד בחורה אדוקה כמוה בוחרת להחרים את המשחקים כל עוד כל בנות הנבחרת אינן מקבלות על עצמן להופיע בלבוש צנוע ושלא לחלל שבת שלא לצורך. הרי כבן אדם דתי, כך היתה יכולה לומר, יש לי אחריות על כל עם ישראל ולא רק על עצמי ואינני יכולה לסכים למציאות שפוגעת בצביון היהודי של נבחרת ישראל (ובעוד כל מיני דברים אחרים חסרי משמעות ובעלי שמות מפוצצים...).
אבל כל זה לא קרה, כנראה בגלל שהיא מבינה שלכל אחד בעולם יש אחריות קודם כל לגבי עצמו, ושזו אחריות מספיק כבדה שיכולה למלא את כל החיים. יתכן שלדעתה היה עדיף שכל חברותיה בנבחרת ואולי גם כל עם ישראל היה מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, סתם בגלל שהיא מאמינה מן הסתם שזו דרך נכונה ללכת בה, אבל חוץ מדיבורים וויכוחים הגונים, המאפשרים לכל צד לשמר את האוטונומיה המוחלטת שלו, באמת שאין הרבה מה לעשות (כמה חבל שאמת כל כך פשוטה וברורה הולכת לאיבוד כל כך הרבה פעמים במרחב הציבורי שלנו).
אבל מה אפשר לעשות שהרוב המוחלט של שומרי המסורת איננו מחזיק בדעה הזו ושהפרשנות של עולמם הדתי היא כזו שפורשת את כנפיה הרחבות והאלימות גם על האחרים שכלל אינם מעוניינים לחסות בצילן. וכמו שכתב רון לשם בשבוע שעבר בפרוייקט המצויין "הארץ של הסופרים", אולי אנחנו לא שמים לב אבל זה הגוון שעומד לצבוע את מדינתנו (כמו גם הרבה מדינות אחרות הסובלות מתופעה נרחבת של ריאקציונריות דתית) בשנים הקרובות, הן בגלל הריבוי הדמוגרפי והן בגלל יותר ויותר אנשים המוצאים בדת מענה לבעיותיהם הקיומיות.
ומה יעשו ילדינו, או נכדינו בשנים הבאות? האם הם יוכלו למצוא כאן מקום לגור בו ולגדל בו את ילדיהם או שמא החופש והחירות שכבר עכשיו הולכים ונעשים מצרכים יותר ויותר נדירים, יאזלו כבר לגמרי והם יאלצו לצאת ולחפש מקום אחר, מאפשר ופתוח, שיוכל להכיל גם אותם...?
עוד ב-Onlife:
Onlife מזמין אתכם לסדנאות ולהופעה של אחינועם ניני ומירה עווד בלילה לבן
React to WordPress
