אתמול (ג') פורסם כי רמי לוי, מנכ"ל, דירקטור ובעל השליטה של רשת "רמי לוי השיקמה" הודיע לבורסה לניירות ערך בתל אביב כי הוא מוותר על הבונוס הרבעוני שלו, המוערך בכשני מיליון שקלים, לטובת עובדיו. הסכום יחולק בין 780 מעובדי החברה, המוגדרים על ידה כמקבלי שכר נמוך, כך שכל אחד מהם יקבל כ - 2,500 שקלים.

 

בהודעה ציין לוי כי ההחלטה התקבלה"לאור המצב הכלכלי והמחאה החברתית כנגד שכר הבכירים בחברות הציבוריות, ולשם מתן דוגמה אישית בעשייה לצמצום הפערים בין השכבות בחברה בישראל".

 

עוד ב-Onlife

על פניו, מהלך מרשים. אז איך זה שבכל זאת, מעבר לפופוליזם הברור שלה, משהו במחווה הזאת מרגיש משפיל, מתנשא, ציני? אולי משום שלתת אלפיים שקלים לעובד שבחרת לקטלג אותו כ"מקבל שכר נמוך" זה קצת כמו לבוא לפצוע מדמם, שפצעת בעצמך, ולהציע לו אקמול. יותר מעליב ממרגש.

לא טייקון, פשוט איש עשיר מאוד

בשבוע שעבר השתתף רמי לוי בכנס באוניברסיטה העברית תחת הכותרת "שכר המנהלים - שביל הזהב או שביל הכסף", במהלכו ציין כי "שכר הבכירים צריך להיות צנוע, כדי שהעובדים הזוטרים לא ירגישו לא בנוח".

רמי לוי

בכך, למעשה, סיכם לוי את המרחק הגדול בין הקומות העליונות במגדלי היוקרה לבין המאהלים ששוכנים לצדם. לשיטתם, עובד שמקבל שכר מינימום מבזה פשוט חש "לא בנוח" לנוכח העובדה שהבוס שלו מקבל משכורת עתק. למיטב הבנתם, המצוקה נובעת מאי-נוחות, ולא מזעקת כאב קיומית שעולה מעומק הלב לנוכח העוולה האדירה שבבסיסו של הפער הזה.

 

רמי לוי אינו טייקון. רמי לוי הוא איש עשיר מאד (הרשת שבבעלותו רשמה ב - 2009 רווח נקי של כ - 73 מיליון שקלים), שבנה את עצמו מאפס, בעבודה קשה וביכולת ראיה בהירה והבנה עמוקה של כוחות השוק ורעיון התחרותיות. דווקא משום שהוא מסרב להתנהלות המונופולית הנהוגה בארץ, לוי כבר חווה עימותים קשים (ומתוקשרים, כמובן) מול זכייניות ומול רשתות המזון הגדולות השונות סביב סל המוצרים הזול שלו, ומבצעים חסרי תקדים שהנהיג.

 

סוג כזה של התנהלות, אגב, הוא מהות המושג "שוק חופשי" שאמור להיטיב עם הצרכן. וברמה הזאת, לא נותר אלא להצטער על כך שלוי הוא אכן מקרה קיצוני ויוצא דופן, שרחוק מלהעיד על הכלל.

 

רמי לוי אף היה מהראשונים להגיב למחאה החברתית בהורדת מחירים ברשת שבבעלותו, בחלוקת מזון לשוכני המאהלים ובהתבטאויות שונות בתקשורת המחבקות את המאבק.

נמאס לנו מהספינים שלכם

אז איך זה שבכל זאת, גם במקרים האלה, יש תחושה מרירה של עלבון? אולי משום שהגב שלנו נשבר מעומס הספינים שנעשו עליו. אולי משום שלמדנו לזהות בבירור את ההבדל הגדול בין צדק וצדקה. מי שהאזין בתשומת לב אמיתית לקולות המחאה, מי שירד למאהל ולא הסתפק רק בצעקה הכללית האחת שהגיעה עד קומת הפנטהאוז, היה יודע את זה.

 

אם אכן בעליה של רשת מזון גדולה כל כך מוצא שמחירי הקוטג' באמת ובתמים מופקעים, מדוע הוא אינו בוחר לעמוד באומץ מול החברות המשווקות, במקום לגזור עוד קופון על המצוקה של לקוחותיו?

 

ואם אכן בעליה של אותה רשת מזון מזהה קבוצה בקרב עובדיו שהוגדרה על ידו כ"בעלי שכר נמוך", מדוע הוא אינו מעלה את שכרם?

 

אין לדעת מה כוונותיו האמיתיות של לוי, ויתכן כי כולן אכן טהורות. אבל אם אכן כך הוא הדבר, במעשיו הוא מבהיר עד כמה עמוק ושורשי הפער בין האמירה הברורה של המחאה לבין הדרך בה בוחרים להבין אותה בכירי המשק. אולי עדיף לבחור להאמין כי כל פעולותיו של לוי מונעות מאינטרסים אישיים ולא מדאגה לצדק חברתי. לפחות באמונה הזאת יש משהו כן יותר, ציני פחות.

תגיות