הידיעה על שחרור גלעד תפסה אותי כשהייתי אצל חבר משותף שלנו. ישר פתחנו את הטלוויזיה ולא האמנו. היינו בשוק, עם צמרמורת ובטן מתהפכת. אף אחד לא הכין אותנו, ככה משום מקום מגיעה הידיעה לה חיכינו חמש וחצי שנים.

 

אבל בתוך כל השמחה והאושר, והידיעה שאביבה כבר מחייכת, משהו בי נעצר. אני לא אהיה אוכל באמת לשמוח ולא אאמין לבשורה הטובה הזאת עד שאראה בעיניים שלי את גלעד פה בבית.

 

עוד ב Onlife:

 

עשרות פעמים הפיחו בנו תקווה - הנה מתרקמת עסקה, הנה נוצרים מגעים. וכל פעם הלב רוצה להאמין והראש כבר מדמיין את הפגישה, ובסוף מתעוררים לעוד איזה ספין תקשורתי או כותרת עמומה בעיתון, אבל שום דבר לא קורה, וגלעד לא חוזר.

 

אני זוכר את הפעמים שבהן ממש נראה כאילו עוד שנייה והוא פה. כולנו, כל חברי הילדות של גלעד ממצפה הילה, התרגשנו ותכננו מה נעשה כשגלעד יגיע ושוב כרגיל התאכזבנו. אחרי חמש שנים של אכזבות, הפכנו קפואים וחסינים, כמעט ואדישים לסיפורים.

 

עכשיו אני מקווה ורוצה להאמין שסוף סוף זה השתנה והפעם זה באמת הרגע, אבל עד שאני לא אראה אותו אני לא אאמין.

 

כמה ימי הולדת ואירועים משמחים עברנו בלי גלעד?

עברו כבר חמש וחצי שנים. חמש וחצי שנים בהם לא ראיתי אותו, לא ישבנו ודיברנו, לא שיחקנו כדורגל או צפינו במשחק טוב. זה מצחיק, אבל כל פעם שמזכירים אותו, ושואלים אותי מה קורה עם "גלעד שליט", אני צריך להיעצר לרגע ולחשוב. זה תמיד מפתיע אותי, כי בשבילי הוא גלעד, סתם ככה, במלעיל.

 

אני חושב עליו, ועל מה קרה איתי בחמש וחצי השנים הללו. אני אמנם לא שירתי בצבא מסיבות בריאותיות, אבל הספקתי לטייל בדרום אמריקה, לגור ולעבוד בכמה קיבוצים, לגור בתל אביב, היו לי כמה חברות, חייתי. וגלעד? גלעד היה כלוא כל הזמן, החליף מיקום בין מנהרה למנהרה או בין עזה למצרים.

 

חמש וחצי שנים, וגלעד איתי בכל רגע. הוא שם, ואני פה: גם כשאני עושה "על האש" עם חברים, גם כשאני הולך לים, גם כשאני מטייל ורואה את נופי הארץ, ואפילו סתם צופה בטלוויזיה.

 

כמה משחקי כדורגל שודרו מאז שגלעד נחטף? כמה אירועים משמחים, כמה ימי הולדת שחגגנו בים כל החברים? לכל אחד מהחברים יש את אותה תחושה קטנה בלב, שהנה, עוד יום הולדת נחגג, עברנו עוד שמחה גדולה וגם הפעם גלעד לא הגיע למסיבה.

 

והוא שם. הוא שם בכל רגע, של שמחה ושל עצב, בכל התחלה חדשה. כל פעם הוא רק יותר ויותר חסר לי. הלב נצבט ומחלחלת ההבנה שהנה אני מתחיל עבודה חדשה, מתבגר, מכיר אהבה חדשה, והוא עוד תקוע באיזה צינוק אפל, חי בחוסר ידיעה אם יגיע היום והוא ישתחרר בכלל.

כל מחאה וכל עצרת עזרו להביא את גלעד הביתה

השתתפתי כמעט בכל העצרות וההפגנות והצעדות שעשו למען גלעד. אני חושב שהאמונה והמחשבה על היום בו הוא יחזור היא זו שהשאירה אותי שפוי באיזה שהוא מובן, ואני מניח שזה גם מה שהחזיק את גלעד שם. למרות שאני לא בטוח שהוא ידע כמה האנשים בארץ דואגים לו. כשהוא ישוב הוא יהיה כל כך מופתע לראות מה נעשה סביבו כאן, כל ההפגנות ואלפי האנשים והסטיקרים שנוצרו רק בשבילו.

 

גלעד הוא ההיפך מכל הבלאגן הזה ומכל הרעש וההמולה. הוא אוהב שקט. השקט שלו והרוגע שלו זה הדבר שהכי מאפיין אותו. בגלל זה בכל הפגנה או עצרת, חייכתי לעצמי וחשבתי שהדבר האחרון שגלעד היה רוצה זה להיות שם על הבמה עכשיו ולדעת שכל זה למענו.

 

היום אני יודע, שכל הפגנה וכל עצרת וכל לחץ שאלפי אנשים הפעילו, היו שווים את זה. אפילו שלפעמים זה נראה כאילו כל פעם זה עוד עצרת ועוד מחאה שגרתית, זה עזר לשמור את גלעד בתודעה שלנו ושל כל עם ישראל.

זה קרוב יותר מתמיד

אני יודע להגיד על עצמי שאפילו כשהייתי בחצי השני של העולם, במקום נטול בעיות ודאגות, גם אם לא רציתי, גלעד היה איתי שם. תמיד זכרתי איפה הוא ואיפה אני. אני יודע שהמחשבה הזו, והמאבק המשותף, הם אלה שבסופו של דבר הביאו את היום הזה, בו גלעד עוד עומד לחזור אלינו.

 

גלעד - אני יודע שזה קרוב יותר מתמיד. ואני מחכה כבר לשבת בה נלך לשחק כדורגל בערב, ולשבת איתך בשבת עם בירה קרה ולצפות במכבי תל אביב כובשת עוד שער.

תגיות