מעבר למשה קצב, משפחתו ועורכי דינו, המדינה כולה, כך נדמה, עוצרת את נשימתה לקראת הכרעת הדין בערעורו מחר. אשם או לא אשם? אנס או לא אנס?

 

עוד ב – Onlife:

 

קשה לדמיין איזשהו משפט בעשור האחרון שזכה לכל כך הרבה עניין ציבורי כמו משפט קצב. מדוע בעצם אכפת לנו כל כך? מה יש במשה קצב שמרתיח את הדם לכל כך הרבה פעילות לזכויות נשים ומוציא אותן שוב ושוב לרחובות?

 

ההסבר הפשוט הוא שקצב, הנשיא לשעבר, הוא דמות מפורסמת מאוד. אבל זה לא רק זה. כבר ראינו מקרים של חשודים מפורסמים, מניצב אורי בר-לב ועד איציק מרדכי. אף אחד מהם לא זכה לעניין ציבורי עצום כמו קצב. מה שמייחד את פרשת קצב הוא העובדה שאנחנו, כולנו, חלק ממנה. המשפט של קצב הוא המשפט שלנו. אנו חבר המושבעים.

 

פרשת קצב, למי שזוכר, התחילה כאשר קצב פנה ליועץ המשפטי לממשלה בטענה שאחת מעובדותיו מעוניינת לסחוט אותו באשמת אונס. כלומר - להוציא את דיבתו רעה במישור הציבורי, בתקשורת. גם החזרה מהסדר הטיעון נראתה כמו סצנה מסרט אמריקאי: ברגע האחרון, אחרי הליכים ארוכים ומייגעים בבג"ץ, ואחרי שהוצע לו הסדר מקל - עומד פתאום הנאשם, שובר את הכלים, ואומר שהוא חף מפשע ורוצה ללכת למשפט. אף אחד מאיתנו לא היה באולם המשפט באותו רגע, אבל אפשר לדמיין בקלות את עורכי הדין שלו ואת התובעים מושכים את שערות ראשיהם בייאוש.

 

השיא התקשורתי של הפרשה היה כמובן באותו נאום "אני מאשים" מפורסם של קצב שבו פנה ישירות אל העם לשפוט אותו. וכל זאת, עוד לפני שהתחלנו לדבר על ההדלפות וההכפשות ההדדיות שליוו כל צעד ושעל של המעורבים בחמש השנים האחרונות, וכמובן על ההפגנות שליוו כל שלב במשפט, מכתב האישום ועד ההרשעה.

 

כל אמירה שאינה כנגד קצב נחשבת ל"תמיכה באנסים"

העיסוק התקשורתי האובססיבי בפרשה הפך את כולנו למושבעים. כל אחד רואה את עצמו כמי שנחשף לחומר הראיות ויודע לומר בביטחון: אשם או לא אשם. אחרי שגם אנחנו שמענו את נאום ההגנה ונחשפנו להדלפות מהתביעה, השאלה “למי אתה מאמין” הפכה לשאלה שכל אחד יכול לענות עליה.

 

איש אינו שואל "היה או לא היה". השאלה היחידה שנותרה היא האם בית המשפט צודק או לא צודק. האם הוא לנו או לצרינו.

 

ההסתכלות החד-משמעית הזו מפעילה קודם כל לחץ כלפי נשים. הצופה מן הצד נמצאת בבעיה: כל אמירה מסויגת או לא-חד-משמעית כנגד קצב מתפרשת כ"תמיכה באנסים". אין עוד מקום לומר: "אני לא יודעת". המשפט התנהל בדלתיים סגורות ואולי לא כל הראיות נחשפו, לשני הכיוונים. הדרך היחידה היא לבטוח בפסיקת בית המשפט". מי שרואה את עצמה כפמיניסטית חייבת ליישר קו. אם את לא במאת האחוזים משוכנעת שאת איתנו, את נגדנו.

 

בנוסף, אם אנחנו יודעים את האמת, אז גם התפקיד שנותר לבית המשפט מתהפך: במקום להיות האחראי על קביעת העובדות, הוא הופך לאמצעי תעמולה בשירות צד זה או אחר. הפסיקה לא חשובה מבחינת הערכת הראיות, אלא מבחינת "המסר" שאותו היא מעבירה.

 

הפעילות הפמיניסטיות ישאלו: האם הפסיקה מהווה חוד-חנית במאבק כנגד תקיפות מיניות, או משרתת גברים אנסים? תומכיו של קצב ישאלו: האם היא מבקשת לרצות את דעת-הקהל צמאת-הדם, או מגנה על מי שעלילת-שווא הרסה את חייו? השמחה הציבורית והתקשורתית בעקבות ההרשעה בבית המשפט המחוזי הדגישה את השאלה מה המסר שבית המשפט מעוניין לשדר: יותיר את ההרשעה על כנה - הוא לוחם נגד תקיפות מיניות; יהפוך אותה ויזכה - הוא מקל בגלגלי המאבק לשיוויון. האמת? אותה אנחנו כבר יודעים.

 

את דינו של מי אנחנו מכריעים מחר?

לכאורה, כולנו ממתינים בכיליון-עיניים לשמוע מה יגיד מחר בית המשפט העליון: קצב אשם או לא אשם? אנס או לא אנס? אבל בעצם, השאלה שאנחנו ממתינים לתשובה עליה היא לא האם קצב אשם או לא אשם. את זה כולנו הרי כבר יודעים.

 

השאלה האמיתית היא האם בית המשפט הוא ש"אשם או לא אשם" - האם ישרת את המטרות שלנו או לא. האם יבצר את הלגיטימציה החברתית שלו או יחתור תחתיה. מחר, בית המשפט לא מכריע רק את דינו של המורשע משה קצב. הוא מכריע, בעצם, את דינו של החשוד ששמו "בית המשפט."

 

 

 

לבלוג של איילת עוז