אחותי, אילנה

אחותי אילנה מבוגרת ממני בשלוש שנים. היא אם חד הורית לילדה, מורה בגמלאות עם תואר של עוזרת וטרינרית והיא גם קואוצ'רית לתמיכה אישית.

 

היא אחד האנשים הכי אינטליגנטיים, משעשעים ובעלי חוש הומור שאני מכיר. זו נשמעת קלישאה, אבל היא כל כך אמיתית ואני מעריץ אותה. היא חלק מבשרי ויש לנו יחסים מאוד הדוקים וקרובים.

 

אנחנו מדברים כל יום ונפגשים הרבה, במיוחד בשנתיים האחרונות, מאז שחזרתי לגור בחיפה. זה כאילו היא לי ואני לה, אנחנו אחד בשביל השני, כאילו אין אחרים.

 

כמובן שלכל אחד מאיתנו יש עוד הרבה אנשים בעולם, אבל החיבור המוחלט הזה ביני לבינה הוא יוצא דופן, כנראה כפועל יוצא מהיחסים עם אמא שלנו.

 

אני מאמין שאם יבחנו את זה פסיכולוגית, יגלו זכרונות ילדות שלי מרגעים שבהם היא היא פיזית גוננה עליי וזה מעולם לא נפסק.

 

לא היה שם רפיון לרגע. היא לחלוטין החצי השני שלי. גם כשיצאתי מהארון היא ממש לא התרגשה ותמיד תמכה בי בכל מה שעשיתי.

סיגורני וויבר

אולי בגלל שהיא חרוטה אצלי דרך הקולנוע, משהו בדמות שלה תמיד התחבר אליי. הייתי הולך אחריה לכל מקום. נראה לי שבטוח ללכת אחריה.

 

אולי בגלל התפקידים שלה ב'נוסע השמיני', אתה מרגיש רגוע, שיש מישהו שיילחם במפלצות. משהו באיך שהיא נראית ובעוצמות שלה, יוצר אצלי חולשה אליה.

 

אני עוקב המון אחרי הראיונות שלה והעשייה הקולנועית שלי וחרוט אצלי בעיקר התפקיד המדהים שעשתה בסרט 'גורילות בערפל'.

 

אולי זה הקטע הפסיכולוגי, הסטריאוטיפ של להתחבר נשים חזקות, עוצמתיות, עם ידיים גדולות שיכולות לעטוף אותך. אני בטוח שאם הייתי בודק את זה יותר, הייתי מתחבר גם לדברים שהיא אמרה.

 

אני גם מאוד אוהב את אדית פיאף, שהיא סוג אחר לגמרי של אישה. 

אלונה קמחי

אלונה היא בת זוגתו של יזהר אשדות ושני האלבומים הראשונים שלי היו הבייבי שלה ושלו. בכל התקופה שבה עבדנו עליהם, הייתי סוג של בן בית אצלם.

 

אלונה כתבה את רוב השירים בשני האלבומים, ביניהם גם את 'הסוד', כך שאי אפשר להתעלם מההשפעה הישירה שלה על הקיום שלי ועל המהות שלי.

 

הכתיבה של אלונה היא למעשה חלק מהסיבות שאני מי שאני. היום היא מתעסקת בספרות ומדובר באישה עם המון עוצמות.

 

אם אצטרך למצוא את החוט המקשר בינה לבין הנשים האחרות, גם אצלה אפשר למצוא את הסטריאוטיפ של האישה המאוד חזקה, המאוד ברורה, הלא מוותרת, האישה עם האמירה.

 

לאלונה יש דרך נהדרת להשפיע על הסביבה שלה, היא שובת לב, מפוצצת בכריזמה. מעבר לתקופה שהיא כתבה לי, שיחקנו יחד גם במחזה בשם 'דו קרב', בתיאטרון החאן, אז גם יצא לנו לחלוק אותה במה. היום אנחנו כבר לא בקשר לצערי, אבל אני גם לא בקשר עם אמא שלי ועם סיגורני וויבר.

 

מי שמכיר אותי יודע גם שאנשים שנמצאים בנשמתי, תמיד יהיו שם. החיים שלנו פשוט לקחו אותנו למקומות שונים, אבל ההשפעה שלה עליי היא משהו שאי אפשר לקחת ממנה.

 

אני גם מאוד אוהב את איך שהיא כותבת. יש בה עומקים מעניינים מאוד, היא מאוד וירטואוזית בכתיבה שלה. אני לא קורא הרבה כי אני קצת היפרי, אבל יש משהו בכתיבה שלה שכן מחזיק אותך.

 

גם הנפש שלה מאוד מעניינת. אדם מאוד צבעוני, מאוד לא משעמם. כל הדבר האלה יוצאים אצלה בכתיבה. 

אמא שלי

אמא שלי, חווה ז"ל. נפטרה מסרטן לפני 12 שנה. היא הייתה אישה מקסימה, חולת מאניה דיפרסיה, מה שחצב אצלי ילדות מאוד לא פשוטה. פתרתי את העניין הזה מול עצמי רק בשנים האחרונות.

 

אני זוכר ממנה בעיקר את שני המצבים המנטאליים שלה, המון אהבה מצד אחד והמון התקפי זעם והתקפי דיפרסיה קשים מצד שני. אף פעם לא כעסתי עליה, רוב הזמן ברחתי ממנה ובסוף הבנתי שאני בורח מהחיים והכיתי על חטא.

 

מהמקום שבו אני נמצא היום, אני מתחרט על כך שלא הייתי איתה יותר. למרות שאני יודע שלא יכולתי לעשות שום דבר אחרת אז, אני עדיין מתחרט וכועס על עצמי.

 

באותה המידה שהיא הייתה דמות מאוד מפחידה בחיים שלי. תמיד אזכור אותה כמי שמאוד אהבה אותי ודאגה והייתה אמא במיטבה, למרות שהייתה אישה חולה מאוד.

 

לפני כמה שנים עשיתי את הסרט, 'חיים ואדם', שהיה בשבילי מסע של חמש שנים והתבוננות ביחסים האלה. במן סוג של המשך לסרט העליתי מלודרמה שהתארחה בתיאטרונטו 2011 וגם שם חלק גדול מהעניין הם היחסים שלי עם אמא שלי. 

תגיות