אני לוקחת קצת אוויר, כי אני עומדת להביע סוג של דעה על הבעת דעה פוליטית: האווירה הנוכחית היום ברשת ובתקשורת ביחד עם החוקים האנטי דמוקרטיים כמו היוזמה להגדלת פיצויים ללא הוכחת נזק על הוצאת דיבה, חוקי הנאמנות של ישראל ביתנו וועדת החקירה של עמותות השמאל - הביאו את מחנה השמאל, המרכז ואפילו הימין המתון, לחשוב טוב טוב לפני שהם מביעים דעה כנגד הממשלה והימין.

 

עוד ב-Onlife:

 

באווירה שקיימת היום בישראל זאת פעולה שבצידה תג מחיר: הטוקבקים האלימים נוטפי השנאה למשל, גיבורי המחשכים, הביוב האנושי, "נראה אותם באור" אני אומרת, נראה אותם בלי מסיכת האנונימיות. זה כל כך קל להיות גיבור בחושך.

 

ולראייה, במאמר מוסגר, הייתי פעם בהצגה של אמיר אוריין בתאטרון ה"חדר". אני לא כל כך זוכרת את ההצגה. אני זוכרת שהייתה שם אישה על מיטה והיו שם כל מיני נסיונות להפעיל את הקהל. כל פעם שהקהל התבקש להגיב, אנשים היו נבוכים, חייכו חיוכים ללא שיניים ובגדול, ניסו להינמס לתוך הכסאות שלהם והתפללו לאלוהים של ההצגות שרק לא יפנו אליהם.

 

ואז קרה דבר מפתיע,  אמיר אוריין כיבה את האור והקהל ישב בחושך מוחלט. ואחרי רגע של הסתגלות, בחושך, אנשים התחילו לדבר, להגיב, לשיר אפילו, בקול רם וצלול וללא מבוכה.

 

הימין מכור לניצחון

לענייננו, אחת הסיבות לפחד להביע דעה היא ההתמכרות הזאת של הימין לניצחון על השמאל. הצורך להשתלט על כלי תקשורת בדרכים עקלקלות, רגשי הנחיתות של הימין והחלום להפוך להיות אליטות בזמן שהם מנפנפים במורשת ז'בוטינסקי (למרות שהאיש, לדעתי, עושה סלטות בקברו) העבירו את אנשי הימין המתונים על דעתם. אתה לא שומע את קולם, הם וויתרו על הבמה. האם הם באמת עומדים מאחורי הסגנון המניפולטיבי ומהלכי החקיקה האפלים של הממשלה? האם באמת הם לא רואים שיש כאן חתירה מסוכנת כנגד הדמוקרטיה?

 

לאור כל זאת, צריך לחשוב טוב טוב אם זה שווה לך ההתעסקות הפוליטית הזאת. בעצם, זו המטרה של החוקים המגבילים את חופש הביטוי והאווירה האלימה והדורסנית שקיימת היום בשיח הפוליטי, שלא תוכל להביע את דעתך ושתרגיש שהיא לא לגיטימית.

 

אנשים מפחדים להסתבך, ושותקים

כל המביע דעה כנגד הכיבוש למשל, או רחמנא ליצלן, כנגד מפעל ההתנחלויות יודע שהוא מסתכן ב"סקילה" בחצרות התקשורת והרשת. אז אנשים מפחדים, לא רוצים להסתבך והם שותקים. לא שזה מפריע למישהו שם למעלה. "להיפך, תשתקו, עדיף". אני כמעט בטוחה שזה מה שאומרים לעצמם בישראל ביתנו, או הבית היהודי, ששולטים היום במדינת ישראל ללא עוררין. למרות שהרוב בישראל עדיין שייך לגוש המרכז זה לא מעניין אף אחד שם בשולחן הממשלה. 

 

סה"כ מה אדם רוצה בחיים? גם אם הוא עיתונאי, חבר כנסת או ראש ממשלה, קצת אהבה, תשומת לב והערכה מהאנשים שחשובים לו. גם מי שיגיד שלא, אל תאמינו לו, זה מה שהוא רוצה. אז להביע דעה שמאלנית או דעה פרו-דמוקרטית זה כמעט סוג של התאבדות ציבורית. 

 

רבים מבין מביעי הדעה המקצועיים מתאימים את דעתם למה שנדמה להם כמו הדעה השולטת בציבור כדי לקבל קצת "לייקים", קצת אהדה, איזה ליטוף בראש משלדון אדלסון או מנוחי דנקנר. כולנו יודעים שיש רגעים בהם  ליטופי ראש המלווים בצ'קים שמנים, הוא משהו שאין לזלזל בו.

 

מי לא מפחד מהמאפיה הימנית?

אני שומעת  שיש רבים במחנה הימין בישראל שאינם מסכימים עם הצעות החוק האלה, חוץ מיו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שנדמה כמו שומר הסף הבודד והחלשלוש של הדמוקרטיה, קול המתונים הימנים לא נשמע. ואם כן, הוא רפה בעדינותו המבויישת. לא עיתונאים המזוהים עם הימין, לא אנשי ציבור או שרים. אני מאמינה שגם הם מפחדים מ"המאפיה הימנית". ויש להודות היא אכן מפחידה בייחוד כשמאחוריה עומדים הצללים של פעילויות בריוני תג מחיר. 

 

בדיאלוג המעייף, יש לומר, עם אנשי הימין הקיצוני, המסר תמיד יהיה אחד אבל במלבושים שונים: אנחנו צודקים והם לא אנחנו טובים והם רעים. וזה תקף לערבים ולשמאלנים גם יחד. הרטוריקה היא רטוריקה פשטנית הוליוודית כזאת של רעים וטובים, טשטוש המורכבות והעומק, התגוננות והגנה על העוול והשלכותיו מתובלת בקלישאות פטריוטיות נבובות על ארץ ישראל השלמה צה"ל והשואה.

 

אין מצידם שום התייחסות אמיתית וכנה לסיטואציות המורכבות וההשלכות הקשות של הכיבוש, והצורך להיות צודקים מונע מאנשים שפויים במרכז לצאת כנגד אנשי המחנה שלהם. זה כאילו אנשי הימין קיבלו הוראה מלמעלה: "כל פעם שיש התייחסות לבעיות בנושא הדמוקרטיה או הכיבוש, תעבירו נושא לכמה אנחנו בסדר וכמה הם לא. פשוט תעבירו נושא" - ממש כמו בנות יענה הם טומנים את ראשם בחול הצדק העצמי וזה מספק אותם.

 

פתאום חושבת שכל המטרה של החוקים האלה של אופיר אקוניס, ציפי חוטובולי ופאינה קירשנבאום היא ניסיון להסיט את השיח מהמחאה ומהמאבק החברתי. כי ברור ששם הם מפסידים בגדול. וכל עוד העם משוסע על הוויכוח בנוגע לשטחים ולדמוקרטיה זה משרת את האינטרס של שרידות שלטונם. אז אולי לא הייתי צריכה לכתוב את הטור הזה.

תגיות