נאוה ברק בראיון אישי
ההצטרפות לעמותת עלם, אשר עוסקת בבני נוער בסיכון היתה מאוד טבעית עבורי, כי שנים עסקתי בהוראה וגם שם נחשפתי לפערים הקשים ולחוסר השוויון בהזדמנויות של בני נוער משכבות אוכלוסיה שונות.
כמורה הבנתי כי התייחסות אישית לכל ילד חשובה מאוד, ובאתי לעלם עם הפתיחות הזאת. יש מפגש בלתי פורמלי עם בני הנוער, יש קבלה ללא שיפוטיות וקיים תהליך איטי של בניית אמון עד שקוטפים את הפירות. היכולת לדבר עם אנשים, להעביר מסרים ולגרום להם לפתוח את הלב נרכשה, כנראה, בשנים שהייתי מורה.
בתוך הנתינה יש הרבה קבלה.
בשלב זה של חיי עלם תופסת אצלי מקום מאוד מרכזי כי אני מזדהה עם מטרות העמותה. ההשקעה בבני נוער בסיכון היא בנפשנו. זהו העתיד של מדינת ישראל. ככל שנשקיע בבני נוער, נטפח אותם וניתן להם את האפשרות למצות את הפוטנציאל הטמון בהם, החברה תהיה חזקה יותר. חשוב לי להיות מעורבת בפעילות הזאת ולהיות חלק מהשינוי שאנחנו מחוללים בחייהם של אנשים. תחושה זאת גורמת לי סיפוק רב.
אני נחשפת לארץ ישראל היפה שלא תמיד מגיעה לכותרות העיתונים.
בעלם, הסיפוק מגיע כשאני רואה אנשים צעירים שמקדישים את חייהם לטובת פעילות חברתית. אני פוגשת את בני הנוער המטופלים, שבכוחות נפש אדירים עושים שינוי, לאחר תהליך ארוך ואף הופכים להיות מתנדבים בעמותה. כמו גם את 2,000 המתנדבים של עלם - אם זה בלילה בניידות הידידות בשטח, במרכזים לתמיכה בבני נוער חסרי בית וכו'. אלו הרגעים בהם אני מרגישה - הנה עשינו את זה. יש תקווה וסיכוי לעתידם של רבים.
יש משהו מתיש ולא נוח בגיוס כספים, אבל הידיעה שאני לא עושה את זה בשביל עצמי, אלא עבור נערים ונערות שזקוקים לעזרה הזאת מחזקת אותי.
אני מדברת בשמם של בני הנוער ברחבי הארץ ובעולם, ונמצאת שם במטרה להזיז את הלבבות. באותו כוח שכנוע, אני עושה את זה גם כנשיאת אגודת הידידים של מרכז רפואי רבין ב-15 השנים האחרונות כשאני מופיעה באירועים מטעמם.
הצעירים עדיין מושכים בעול אם כי החברה הופכת להיות מטריאליסטית ואופורטוניסטית.
תפקיד הבית, ההנהגה ומערכת החינוך הוא לקבוע סדר עדיפויות אחר, לחנך לערכים ולאחריות חברתית של אחד בשביל כולם. כולנו עם אחד, ולהנהגה יש תפקיד לאחד את כולם. צריך להעריך ולדרבן את הציבור לפעילות למען הקהילה.
המילה "העצמה" היא מילה טובה, לא מילת גנאי.
העצמה היא פועל יוצא של התהליך הטיפולי שנערים ונערות עוברים בעלם. לדוגמה, קבוצת נערות שחוו ניצול מיני לומדות להבין שהאשמה היא לא בהן ומגלות ביחד את הכוחות להתמודד.
אני בעד לחזור לפעם. להשריש את הערך של אהבת הארץ.
הנסיבות לא משתנות: אנחנו אי של דמוקרטיה בתוך עולם עוין. אם אנשים לא ירגישו קשורים לארץ בעבותות אמיתיים, הם יחפשו את הדרך החוצה ולנו חשוב שתהיה פה קהילה חזקה ופטריוטית. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים להתגאות בהם, ולכן אין סיבה שלא נעביר את זה גם לדור הבא.
הייתי רוצה שהערכים שהקניתי לבנותיי, יעברו גם לדורות הבאים.
שמירה על ערכי המשפחה, אהבת הארץ, אהבת אדם, כבוד לאנשים ובעיקר יושר והגינות.
למה לא פוליטיקה?
אני נמצאת בשלב בו אני מרגישה מסופקת ממה שאני עושה כרגע. קמה בבוקר ויש לי סדר יום שנותן לי משמעות. אני לא רוצה להיות במקום אחר. לא אכפת לי להשפיע בנישה הקטנה הזאת כמה שאני יכולה. אמנם חייתי לצד פוליטיקאי אבל אני לא מתגעגעת לחזור לעולם הפוליטי. לצד יכולת ההשפעה בפוליטיקה, יש צדדים אחרים - פחות יפים, כמו אופורטוניזם וכפיות טובה. לא כל אחד יכול להתמודד בשדה הזה, כך שאני לא רוצה להתנסות.
החיים מזמנים רגעים שונים של התנסויות, הזדמנויות ומשבר.
ההתמודדות של כל אחד מאיתנו היא אישית. אני פועלת על-פי תחושותיי ואמונותיי ומתוך הכוחות הפנימיים שלי. אני מנסה תמיד לתעל את האנרגיות החיוביות לעשייה ולראייה אופטימית של הדברים. אני לא מדברת רק על החיים בתקופה האחרונה אלא לאורך תקופות שונות בחיי, גם כשהייתי אשת קצין קרבי בקבע או לצד פוליטיקאי.
נשות הקצינים הצעירים בקבע לוקחות על עצמן עול מאוד כבד שכולל את גידול הילדים ותמיכה אינסופית בבעל.
עם כל הקושי, אני מציעה להן שלא יזניחו את עצמן במחויבויות האלה. בתוך החיים היומיומיים, הן צריכות לוותר על הרבה דברים ולכן חשוב מאוד שהן ירגישו שותפות במטרה ובשליחות של הבעלים. רק התחושה הזאת יכולה לסייע בהתמודדות. זה מה שקרה לי, אם כי בזמני היה יותר קל. כשאני רואה היום את השוויוניות בטיפול בילדים, אני מבחינה שלנשות קציני הקבע כיום באמת קשה יותר. אם לא היו משתפים אותי בתחושה שמדובר בדבר חשוב וגדול מאיתנו, בזמן מבצעים ביחידה, במלחמה בטרור ולאחר מכן בשיחות השלום, לא הייתי מסוגלת להתמודד.
תהיו נשים עצמאיות ובלתי תלויות.
אמא שלי, ממרומי 87 שנותיה, אומרת לבנותיי את מה שאמרה לי בצעירותי: כל אחת צריכה למצוא את התחום בו היא רוצה להתפתח, למצות את הכישורים שלה ולמצוא את הנישה בה היא יכולה למצוא סיפוק ועניין. ובאמת, כל אחת מבנותיי בחרה לה תחום אחר בו היא מתמחה ופועלת וכולן מאוד מצליחות ועצמאיות.
הרוח גבית שקיבלתי מאנשים ברחוב - בכל רמזור או כינוס, היו ביטויים של תמיכה מתוך הלב.
עד היום אני חושבת שזה גם מעודד וגם מעצים.
אני בורחת מחשיפה מאוד. אם נתתי ראיונות אישיים, בצד הראיון ידעתי שאני מקדמת מבצע גדול או שמה על המפה את בעיית בני הנוער בסיכון.
אף פעם לא התראיינתי לצורך חשיפה אישית. ברור לי שכדמות המובילה עמותה ציבורית אני צריכה לפעמים לחשוף חלק מחיי. אני עושה זאת - עם המון מגבלות וחסמים ודואגת לשמור על המינון הנכון כל הזמן.
תמיכה של חברים בחיים ושל משפחה קרובה היא דבר חשוב מאוד, ואני זכיתי במשפחה באמת מדהימה.
הבנות שלי, ההורים והחברים הלכו איתי לאורך כל הדרך וזה מאוד סייע לי. תמיד אפשר לקבל תמיכה מקצועית, אבל אין כמו תמיכה ללא סייג של אנשים קרובים שלא משנה מה קורה לך בחיים הם איתך.
צריך ללמוד להציב גבולות.
אני בגיל ביניים - בין המחויבויות האישיות שלי לעבודה ולבן הזוג, לבין המחויבויות לנכדים והמחויבויות לאמא מבוגרת. לפעמים אני מרגישה שכל כך הרבה חובות מונחים על הכתפיים שלי, שאני נשארת עם הלשון בחוץ. למדתי לשים גבול ולהגיד: לכולם מסביב יש דרישות לזמן שלי, אבל אני מחליטה כמה להקדיש לעבודה, לילדים ולנכדים. אני מקווה שהכל במינון הנכון. פעם בשבוע אני הולכת לבנותיי, לשמור על הנכדים, אבל לא יכולה מעבר זה. הן קיבלו זאת בהבנה.
אין כמו חברות נשית. זה המקום שאני מרגישה בו הכי בבית.
האפשרות לחלוק את הרגעים הקשים, המשמחים, לפתוח את הלב, לשתף ולהשתתף. זה רק שם.
יש לי כמה חברות טובות שאני בקשר איתן עוד מתקופת ביה"ס היסודי בטבריה. כמובן, מכל תקופה בחרתי חברה טובה. זה סוג של חברות שתמיד קיימת ולא חשוב באיזו תדירות אנחנו מתראות ומדברות. אני יודעת שתמיד אקבל הקשבה, ותמיד נוכל לשמוח בהצלחות ולהזיל דמעה ביחד.
טבריה היא בשבילי המקום של הילדות, של בית ההורים, הנופים שגדלתי עליהם והחברים הטובים שלי.
עד היום כשאני באה לבקר את אמא שלי ורואה את הכנרת וההרים מסביב, אני אומרת לעצמי: אין נוף כזה בעולם. זה עדיין מציף בי דברים יפים. הילדות היתה מאוד תמימה והיו הרבה ריגושים מדברים קטנים: החבר'ה, הכנרת, תנועת הנוער ומצעדי המחולות.
גיל זה דבר מאוד סובייקטיבי.
אני מסתכלת על שני אנשים בני אותו גיל ורואה שוני אדיר. כל אחד נראה אחרת, מרגיש אחרת עם אנרגיות אחרות. אין לי בעיה עם הגיל כי אני מרגישה בהתחדשות. אני פעילה, נמצאת בזוגיות חדשה וצוברת חוויות של להיות סבתא לנכדים. כל זה מקרין החוצה, ההרגשה שאני כל כך אוהבת את מה שאני עושה.
עם הזמן גיליתי כוחות שהיו שם ולא ידעתי.
לקחתי החלטות לשים את העבר מאחור, לא לנסות לשנות את מה שאי אפשר, לפתוח פרק חדש ולהתמקד בעשייה. יתר הדברים, כמו זוגיות חדשה, באו אחר כך.
בן זוגי ואני חיברנו את המשפחות ויש אווירה טובה. בליל שבת אנחנו פותחים שולחן גדול, אני מבשלת ומכינה ארוחה,ולא הייתי מותרת על הכינוס המשפחתי, שקושר בין כולם.
יש יתרון לתקופה הזו בחיי.
אני יכולה לקום בבוקר, ללכת למשרד מדי יום, לחזור הביתה בשעות אחה"צ, לסגור את הדלת, להיכנס למיטה עם ספר ולהגיד: עכשיו אני מתנתקת ונחה. אני נחה בחדר השינה שלי שאני כל כך אוהבת בדירה החדשה שלי, עם ספר, מוסיקה, עם מזגן כמובן, מסתכלת מהחלון על הים או צועדת בטיילת של חוף תל ברוך. אלה הרגעים שאני מרגישה שלווה ורוגע.
שרק יימשך ככה.
אף אחד לא יודע מה צופן העתיד, וכל זמן שאפשר - צריך ליהנות מהרגע ומהיום. כל אחד מאיתנו חשוף לתהפוכות החיים כי החיים הם דבר מאד דינאמי. כל זמן שאתה פעיל ויכול ליהנות מהקיים - תעשה את זה.
*עמותת עלם מסייעת מידי שנה לעשרות אלפי בני נוער וצעירים במצבי סיכון שונים. עלם מספקת מענים לכל רצף המצוקות של בני הנוער, באמצעות פרויקטים מגוונים, הפרוסים ברחבי הארץ.
React to WordPress