אני זוכרת את עצמי כילדה שמנמנה ומקורזלת, שליום הולדתה השביעי קיבלה מסבא שלה בית ברביות מפואר. זו הייתה פסגת ההייטק של סוף שנות השמונים – בית בן שתי קומות עם חמישה חדרים וטפטים ורודים.

 

עוד ב - Onlife:

 

למרות שטיפחתי אוסף מרשים של בובות ברבי שיכולתי לאפסן בבית החדש, השמחה שלי הייתה מהולה בעצב. כבר אז, שעה שסירקתי את שערן הבלונדיני והשחלתי את גופות הפלסטיק השדופים שלהן לתוך שמלות קטנטנות, הבנתי שמשהו בעסק הזה לא עובד: מה לי, ילדה ישראלית ברונטית, ממושקפת ועגלגלה, ולבובות האולטרה-אמריקאיות האלה?

 

דימוי גוף מעוות ובלתי מציאותי. ברבי (צילום: יח"צ)

 

מה שנראה היה מוזר עוד יותר בעיניי, כבר אז, הייתה העובדה שלא הכרתי אף אישה שנראתה כמו ברבי – לאף אחד מהנשים שסביבי לא היו מותניים צרות כל כך, או רווח גדול כל כך בין הרגליים. המסקנה המעוותת אך מתבקשת הייתה: אנחנו אלה שלא בסדר. אנחנו צריכות להידמות לה, ולא להיפך.

 

יותר מעשרים שנה אחר כך, אני כבר מבינה את גודל הטעות – זו ברבי המעוותת מבינינו, לא להיפך. עם הזמן הסתבר לי שאני לא היחידה שחושבת ככה: האייקון הבובתי שיצרה רות הנדלר ומשווקת על ידי חברת "מטאל" הצליחה לעורר לא מעט פרובוקציות וסקנדלים ב-52 שנות קיומה, בעיקר על שום מודל הגוף הבלתי מציאותי שהיא מייצגת והמראה החד גוני והגזעני שלה – העור הבהיר, העיניים הכחולות, השיער הבלונדיני החלק.

 

ברבי לחולות סרטן

למרות שכבר שווקו קולקציות של בובות ברבי שחורות ואפילו אסיאתיות, הבסיס נותר נאמן למקור: לבן, שדוף ופלסטיקי להחריד. מחקר משעשע שנערך לפני מספר שנים קבע אפילו שבהתחשב במידת הרזון שלה, ברבי לא תוכל להגיע לגיל המעבר.

 

אז אני כבר הפנמתי את המציאות, בערך מהרגע שבו זנחתי את המשחק בבובות לטובת החיים האמיתיים, אבל מה עם מיליוני הילדות ברחבי העולם שעדיין משחקות בברבי ועמוק בפנים, מפתחות תיעוב כלפי עצמן, משום שנדמה להן שאם הן לא נראות כמו ברבי, הן לא מספיק טובות?

 

בימים אלה יש מי שמנסה לשנות את המגמה הזו. זה התחיל עם קבוצת נשים אפרו-אמריקאיות בקולומבוס, ג'ורג'יה, שיצאו במבצע מייק אובר לכמה עשרות ברביות, כדי להעניק להן מראה שיער טבעי יותר ולהעביר מסר חיובי לילדות. ועכשיו, קמפיין בפייסבוק קורא לחברת "מטאל" לייצר ליין של ברבי קירחת, לטובת ילדות חולות סרטן שמשחקות בבובה וראויות להרגיש מעט יותר טוב עם עצמן.

 

קירח זה יפה. מתוך הקמפיין בפייסבוק.

 

"אנחנו רוצות לראות ברבי יפה וקירחת, כדי לעזור לילדות צעירות שמאבדות את שערן בעקבות טיפולים נגד סרטן ומחלות אחרות", נכתב בעמוד הקמפיין בפייסבוק, שקיבל כבר למעלה מ-125 אלף לייקים, "וגם עבור ילדות שמתקשות להתמודד עם אובדן השיער של אמותיהן, כתוצאה מכימותרפיה. הרבה ילדים מתקשים לקבל את אמם, אחותם, דודתם, סבתם או חבר/ה שנעשים קרחים. אנחנו חושבות שאפשר להוסיף גם אקססוריז כמו פאות, בנדנות, צעירים וכובעים. זו תהיה דרך התמודדות נפלאה עבור ילדות קטנות שמאבדות את שערן או צופות באישה אהובה מאבדת את שערה".

 

הגיע הזמן לברבי במגוון הגדלים, הצבעים והמראות

על כוחן של עצומות וירטואליות נכתב כבר רבות, ואם לקודקודי "מטאל" יש מעט שכל, הם יענו בשמחה להצעה המקסימה הזו. אבל יש כאן גם משהו עמוק יותר: הבחירה דווקא בברבי, הבובה הכי פחות ידידותית להערכתן העצמית של ילדות, היא הזדמנות לייצר אמירה נוקבת יותר – הגיע הזמן לא רק לברבי קירחת, אלא לברבי במגוון הגדלים, הצבעים והמראות.

 

למה לא להשתמש בברבי גם כאמצעי למלחמה ומניעה מוקדמת של הפרעות אכילה? אם היא רק תשמין קצת ותזכה למראה אנושי יותר, מיליוני ילדות ונערות צעירות ברחבי העולם יזכו לשחק עם בובה שנראית קצת יותר כמותן, וקצת פחות כמו פנטזיה בלתי ריאלית של יצרנית צעצועים.

 

זרוע הפלסטיק של ברבי היא אומנם קטנה ודקיקה, אבל היא ארוכה ובעלת השפעה. ילדות שמשחקות בברבי, מודל השלמות והאושר בעולמן, ולא נראות כמוה, משוכנעות שהן אלה שפגומות, ולא היא. והגיע הזמן לתת להן לשחק בבובות שנראות כמוהן – בלתי מושלמות, בלתי סימטריות, יפיפיות כמו שהן. הגיע הזמן לתת להן להאמין שזה בסדר להיות אחרת, קצת יותר שמנה מעלה חסה, קצת פחות חפה מפגמים. הגיע הזמן לאפשר להן להתבגר עם הערכה עצמית. 

 

אני יודעת, כי גם אני הייתי אחת מאותן ילדות.

תגיות