זה מתחיל כבר כשהיא מודיעה לאשתך שהתארסה. בשעה טובה. אני רואה את הויכוח מתקרב. בדיוק אותו ויכוח שהיה כשהחברה הקודמת שלה התחתנה, מן הסתם יעלה שוב כשהבאה תסגור. אני מתלבט אם לפתוח עכשיו או להשהות ולחכות כשתגיע ההזמנה והכל יהיה קרוב פתאום. נלך על דרך האמצע, כרגיל. "כשאני חושב על זה, ראיתי את בעלה המיועד רק פעם אחת וגם אז הוא הלך אחרי 10 דקות", אני זורק בחצי פה. היא מבינה מיד לאן אני מתחיל לתכנן לחתור. "אז מה?  עד החתונה תתראו. והוא מאד אוהב אותך". איזה כיף לי, לא ידעתי שאנשים שלא מכירים אותי אוהבים אותי כל כך בקלות.

כעבור חודש וחצי, מפגש מסורתי של החבורה שלה. המאורסת הטריה היא כמובן הכוכבת התורנית. מספרת בעיניים בורקות על חיפושי הלהקה ואיזה קטעים היה ברבנות. "תזכירי לי מתי בדיוק החתונה", שואלת אותה מישהי מקצה הסלון. סוף פברואר. הנה ההזדמנות שלי! אף אחד חוץ מזוגתי לא יודע למתי הצו, וגם זוגתי המקסימה לא בטוח זוכרת. "אוי, אני בדיוק במילואים באותו שבוע. אני לא מאמין. איזה באסה". אני מקווה שנשמעתי אמין. עשיתי הכל כדי להישמע כזה. תמר, הכלה המיועדת, נשמעת אמינה בערך כמוני, כשהיא עונה לי שהיא לא מאמינה שלא אבוא ושהיא בטוחה שאעשה כל מאמץ ע"מ לשנות את רוע הגזירה. בדרך הביתה אני מתלבט אם להעלות את העניין, עוד לא הגעתי להחלטה וכבר זוגתי יורה: "מה קשקשת על המילואים? אמרת לי שהצו לתחילת מרץ וגם אותו אתה מנסה לדחות?!". אין מנוס. צריך לפתוח הכל. "תשמעי, אני באמת לא רוצה לבוא לחתונה שלה. אני יצ'תעמם שם וזה כסף שבהחלט אנחנו יכולים לחסוך". הויכוח התחיל. לא יהיה בו שום דבר שלא שמענו עד היום, אף צד לא יתגמש. ובכל זאת- הויכוח כאן, חי ובועט. "אני תמיד באה איתך לחתונות של חברים שלך!  מה ההבדל?". איך היא לא מבינה את ההבדל? "אצל החברים שלי ממש כיף בחתונות. וחוצמזה, את תמיד רצית בעצמך לבוא ואף פעם לא ביקשתי ממך". אני מסיים את המשפט ומבין שהטיעון הראשון היה טעות. הטון שבו היא עונה לא משאיר מקום לספק. "ממש כיף. תמיד. אצל יובל לא היה מה לאכול, אצל אבי בקושי כסא מצאנו, ואצל אורטל היתה חתונה נפרדת כאילו אנחנו בבני ברק. איפה בדיוק הכיף תמיד?". ידעתי, צריך לחזור אחורה. "צודקת, היו כמה פעמים לא מוצלחות. אבל את לא יכולה להשוות בין הקרבה שלי לאבי לקרבה שלך לתמר. את בקושי מדברת איתה פעם בחודש". "זה לא נכון, וזה שאנחנו מדברות פחות זה כי שתינו נורא עסוקות, אז זה לא אומר כלום". פרק ב' הסתיים כשהוחלט לא להחליט. מבחינתה היא אמרה את המילה האחרונה (מה שנכון), מבחינתי אותה מילה אחרונה שלה לא נכונה (מה שנכון).

ההזמנה הגיעה. "אני מודיעה לה ששנינו באים". אני כבר עושה מתיחות לקראת הסיבוב המכריע. "יש לי מבחן למחרת, אין מצב". התשובה שלה מוכנה הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. "יום למחרת החתונה של יוני היתה לי הגשה שנתית, ועדיין יצאנו משם רק אחרי השבע ברכות". בטיעונים רציונאליים לא ילך, אין מצב. אני מחליט לפנות ללב שלה. וקצת גם לשכל. "מתוקה, אני לא מבין את ההתעקשות שלך. גם את תהני הרבה יותר כשתדעי שאני לא יושב משועמם, לא תצטרכי לעשות לי בייבי סיטר באמצע הסבב ריקודים השני ותוכלי להיות כולך עם תמר והחברות. ואת יודעת מה? אני מבטיח שכשתחזרי, הבית יהיה מסודר". עשיתי הכל נכון, אני מרגיש ביתרון. "למה אני צריכה להתחנן שבעלי יבוא איתי? אני רוצה שתבוא, אני אוהבת שאנחנו יחד בחתונות ואני מבטיחה לא לומר כלום אם תטעם מכל הקינוחים". אני עדיין מרגיש ביתרון, היא לא הצליחה להשוות. "מתוקה, המבחן למחרת הוא על טונות של חומר והוא מאד חשוב", אני מדגיש, ומרגיש לקראת ניצחון נדיר. "סבבה, תיקח את האוטו של ההורים שלי ותצא ב22:00". נו באמת, אם כבר שרפתי את כל הערב לפחות אתפנק מהסופלה. הכרעה כבר לא תיפול הפעם. אני פותח את המחשב ומקריא לה את הכותרת מYNET. בלהעביר נושאים רגישים תמיד הייתי טוב.

שכחנו מזה. סליחה, אני שכחתי מזה. הן תמיד זוכרות. אני חוזר מהתפילה בשישי בבוקר, זוגתי כבר עמוק באפייה, עם מוזיקה וסינר. "תמר שלחה לי הודעה, עניתי לה ששנינו נגיע". כמה פשוט.  

אני מבין ששוב הפסדתי במערכה, סוג של נוק-אאוט. 

תגיות