לפני כמה זמן הוזמנתי לפאנל של אנשי תרבות שדיברו על הצלם פאול גולדמן. לפאנל הזה הבאתי תמונה של אישה נורא יפה, אישה ללא פנים, חשופת חזה. התמונה צולמה ב-1946 אחרי מלחמת העולם השנייה בנהלל. על האישה מקועקע המשפט: "Feld Hure" - שבתרגום לגרמנית זה "זונת שדה". בנוסף יש עליה מספר של אושוויץ.

 

עוד ב-onlife:

 

"יד ושם" טוענים שלא היו זונות יהודיות בשואה ועורכת הפאנל הסבירה לי שמדובר בתמונה בעייתית, אבל דווקא בגלל זה ידעתי שאני מביאה את התמונה הזו איתי. הדיון בפאנל נסב סביב השאלה האם התמונה הזו מבוימת. טענו שהצלם פשוט רצה לשקף סבל מסוים במלחמת העולם השנייה שבה נשים נאלצו לספק שירותי מין (מה שקורה אגב בכל מלחמה) ולכן צילם אישה וכתב לה את כל זה. אני, לעומת זאת, דיברתי על זה שהמלחמה מסתירה בתוכה המון סבל אנושי. המון פעמים אומרים לנו "אין ברירה", "חייבים" וזה מוביל אותנו לאישה הזו.

 

יהודייה או לא? (צילום מסך: www.bijbelgetrouw)

 

שאלו "האם האישה המצולמת היא באמת יהודייה"? "האם היו זונות שדה יהודיות"? ואני שאלתי -  "האם זה באמת משנה"? "האם זה משנה מה המוצא שלה"? "האם עצם מיקום הקעקוע משנה משהו"? "אין גברים ונשים שנוצלו מינית בכל מלחמה"?

 

"אם קצין ה-SS הוא אנושי סימן שהייתי יכול לעמוד במקומו"

באותו חיפוש אחר תמונה נתקלתי גם בכתבה על ק. צטניק שהוא יחיאל די-נור, ניצול שואה. וק. צטניק, מסתבר, אחרי שהוא כתב הרבה על הפלנטה אחרת הגיע למצב של קשיים נפשיים מאוד גדולים, אז נתנו לו טיפול ב-LSD. במסגרת אותו טיפול הוא חלם חלום ובחלום הזה הוא ראה קצין SS  מפהק. הוא אמר לעצמו "אם קצין ה-SS מפהק סימן שהוא אנושי. אם הוא אנושי סימן שאני הייתי יכול לעמוד במקומו".

 

המפלצת היחידה היא אנחנו עצמנו

הדברים האלה גרמו לי להבין שהרוע המוחלט הוא לא שם הרחק (מה שתמיד מנסים למכור לנו) ושהמפלצת היחידה שעלינו להיזהר ממנה היא אנחנו עצמנו – אנחנו צריכים לחפש עוד פעם ועוד פעם איפה יש ברירה ואיך אפשר לשנות.