לא מזמן, אחרי שסיפרתי בדיחת שואה דלוחה למדי, הואשמתי שוב, כמדי זמן, בזילות השואה. וזה גרם לי להרהר בעניין הזה מעט. גם אפרופו בדיחות שואה, וגם אפרופו דברים אחרים.

 

עוד ב- Onlife:

 

יש לי מה להגיד על בדיחות שואה ועל זילות השואה, אבל אני אשאיר את זה לסוף, כי אני חושב שזה פחות חשוב. אני חושש שהשואה נדרסת על ידי מגפיים גסות הרבה יותר. כל יום.

 

אני חושב שיציע שלם שצועק "מוות לערבים" שבוע אחרי שבוע הוא זילות השואה. אני חושב שחברי כנסת שמנהלים דיונים על התופעה של ערבים שחוטפים נערות יהודיות רכות זה זילות השואה. אני חושב שרבנות צבאית שמתירה את דמם ואת כבודם של לא יהודים היא זילות השואה.

 

השואה לא פצחה לה ביום סתיו בהיר וצח, ב- 1939. היא הייתה רק שלב נוסף בגזענות ממוסדת. השלב שבו שלטון מחליט לעשות מעשה. אני כותב כאן בזהירות כי איני היסטוריון. ואני גם לא חושב שאפשר לעשות בנאליזציה למדרגה שבה גזענות ממוסדת הופכת לטבח ממוסד. זה לא צעד מובן מאליו ואי אפשר להתייחס אליו ככזה. מאידך, מובן מאליו שיש מדרגות לטפס בהן לפני שמגיעים לתהום הפעורה של רצח שיטתי. ובמדרגות האלה צעדו לא מעט עמים.

 

אנטישמיות עממית, לטעמי, היא בסך הכל אדמת הבוצה שבתחתית המדרגות האלה. היא טבע אנושי של שנאה לזר ולמוזר. לגיטימציה של השנאה הזו היא כבר מדרגה בדרך לתהום. אני חושש שהמדרגה הזו כבר מזמן מאחורינו. "בחיים אני לא נותנת לרופא ערבי לטפל בי". יכול להיות שמישהו לא שמע שיח כזה בכל עיר בישראל?

 

מדרגה נוספת היא גזענות ממוסדת. כזו שבאה מהשלטון ומחלחלת למטה: זה מתחיל, קרוב לוודאי, בדה-לגיטימציה של האחר, בעלילות דם. כמו דם של ילדים נוצרים במצות. כמו נערות עבריות שערבים בגליל מפתים אותן בפחיות קולה וסיגריות.

 

הדה-לגיטימציה של האחר כוללת גם דה-לגיטימציה של הסבל שלו. של נכבה, למשל. וגם דה-לגיטימציה של טענות על קיפוח שיטתי בן עשרות שנים. וכל זה, כמה משעשע, נעשה לא פעם מאחורי משפטים על סבלו של העם היהודי ועל זה שלא ניתן לשואה לחזור על עצמה.

 

ויש עוד מדרגות. שוב, איני מלומד במיוחד. אני לא חוקר ולא אינטלקטואל, לא סוציולוג ואפילו לא אקטיביסט מי יודע כמה. אבל אני לא מצליח להיפטר מהריח. תקציבים של לימודי אזרחות שעוברים ללימודי יהדות? תיקון של לימודי אזרחות כך שלא יביעו אפילו שבב של ביקורת על המדינה? נזיפות במורים ערבים שלוקחים את תלמידיהם למצעדי זכויות אדם? לא יודע. הקו בין פטריוטיות יתר לפשיזם תמיד היה דק, ולי נראה שכבר הרבה מאוד זמן אנחנו רוקדים משני צידיו. כמו כמה מדינות אירופיות בשנות השלושים.

 

 

 

בינינו, יש יותר מדי דוגמאות. גם לגזענות שלנו (לזכותנו ייאמר שאנחנו מצליחים להיות גזענים גם כלפי השחורים שלנו), וגם לזילות שואה אחרת. ילד חרדי עם טלאי צהוב הוא מובן מאליו. מתנחלות שצועקות לחיילים ולשוטרים "נאצים" כבר לא מרעישות איש. וגם חיילים ושוטרים שנועצים קתות בפעילי שלום או באקטיביסטים על הגדר (ובכיכר מלכי ישראל, לצורך העניין) הם לא בדיוק פוסטר תדמית לדמוקרטיה. ולמען הסדר הטוב, גם השמאלנים לא נקיים, גם הם משתמשים במילת הגנאי הזו באיזו חדווה מטומטמת ואטומה ושוכחת. אולי גם אני.

 

אני חושב שהשתקת האחר ודריסת הדמוקרטיה וההשחתה השיטתית של ערכי יסוד אוניברסיליים הן הן ביזוי השואה. הרבה יותר מבדיחות על מוזלמנים באושוויץ.

 

תסלחו לי בבקשה אם אדלג על בנימין נתניהו ועדת כלביו השוטים, על אביגדור ליברמן ונאמניו. על כל ממשיכי דרכו של כהנא לגווניהם האפלים. כל האנשים האלה, שמנפנפים תחת כל דגל רענן עם ה"לא נלך כצאן לטבח" שלהם כדי להשיג מטרות אלקטורליות, פוליטיות או מדיניות. אלה אנשים שיורקים כל בוקר על זכר השואה, ומצחצחים איתו את מגפיהם. לפני שאתם מצקצקים על בדיחת גטו, תסתכלו טוב טוב באנשים ששלחנו לנהל אותנו.

 

וכמה מילים על הומור, ברשותכם:

אני חושב שבדיחות שואה הן לגיטימיות. אולי החינוך שלי הוא ליברלי מדי. במחלקת השיקום של קטועי הגפיים ממלחמת לבנון שמעתי את ההומור השחור ביותר שתעלו על דעתכם המזועזעת. וזה קרה כל הזמן. אני חושב שהומור וסאטירה הם כלים טובים ובריאים להתמודדות ולשיקום.

 

ובכלל הצחוק יפה לבריאות. פרות קדושות מעידות בדרך כלל על קהות חושים: כשאתה זוכר את כל ששת המיליון או את כל הנופלים במערכות ישראל, אתה בעצם לא זוכר אף אחד. אף אחד לא צוחק על זיכרון פרטי. זה סר טעם. אבל לצחוק על טקס היטהרות סיסטמתי, שהוא בכלל כלי שלטוני לאינדוקטרינציהשל ההמון? הלו! לא לצחוק על השואה זה זילות השואה.

 

ואחרי שאמרתי את זה, אעיר ביני לביני שאני חושב שבדיחות שואה הן מחורבנות, כי הן מובנות מאליהן. הן לעוסות, הן שחוקות, הן משומשות, הן חוזרות על עצמן. אוהד אשכנזי שמנהל את ערוץ ה"קומדי סנטרל" אמר לפני שנתיים בראיון, שכשקומיקאי בא אליו עם בדיחת שואה, הוא חושב שזה קומיקאי עצלן. אני מסכים איתו.

 

מאידך, בדיחות על טקסי שואה, על הגרירה ליד ושם של כל גוי שנקלע לכאן שלא בטובתו, על מצעד החיים, על הממלכתי והמאורגן והמטיף – אלה בדיחות שלא רק טוב לספר. לדעתי אלה בדיחות שחובה לספר. אלה בדיחות שמציבות מראה מול שביעות הרצון של הממסד, שמבלבל את המוח עם ימי זיכרון והפחדות על שואה אטומית, אבל יורק בפרצופם של 200 אלף ניצולים ובהיסטוריה של העם היהודי. אלה אולי בדיחות מצחיקות, אבל הן עצובות- עצובות. אולי, בעצם, הן אלה שמזכירות את השואה והגבורה באמת. וגם עוד דברים שלא ראויים לשכחה וסליחה.

 

לבלוג של צפריר בשן, "גומרים הולכים"

תגיות