אני שומעת פעם אחר פעם את המשפט: "רבקה'לה, גדלתי עלייך".

זה בדרך כלל מעלה אצלי חיוך, זה בוודאי לא מקומם. כשאומר לי את זה איזה מטר תשעים, אני אומרת: "וואו. גדלת יפה".

 

כל הצגה לא דומה לקודמתה.

תמיד יש משהו שמפתיע, שמתחדש, שצריך להתגבר עליו ושמספק את האפשרות להנות. ברדיו נוצרת דינמיקה שהיא באמת לא דומה לשום דבר שהיה לפניו. יש המון דברים דומים, המון שאלות דומות, אבל הכיוון שהאנשים אחרים והזמן אחר, והתשובות מביאות משהו חדש. כיוון שאני מתרגשת משני הדברים האלה, זה תמיד מפתיע, מרענן ומרגש אותי.

 

אין לי שום בעיה עם כוכבים שנולדים מרגע לרגע.

אני צופה ב"כוכב נולד", ומדי פעם נתקלת במישהי עם קול מדהים ויכולת ביצוע נפלאה. כך אני מקבלת את זה. אבל אני לא יכולה לראות את זה לאורך זמן, כי אני מתענה מהפרסומות.

 

בהזדמנות זו אני רוצה ליישב ויכוח שעולה בטוויטרים ובאינטרנט בכלל: השחקנית בפרסומת של "דיסקונט" זו לא אני. זו, גברת צ'יבוטרו, הלוא היא מרים פוקס. 

 

אגב, יש עוד רבקה מיכאלי אחת, שיש לה בניין שלם ביפו ועכשיו שמה מתנוסס על הבניין. לצערי, זה לא בניין שלי. אני יודעת שהיא מאוד עשירה, כי אני מקבלת מדי פעם שומות וארנונות שלה בטעות. כך או כך, זו לא אני.

"הומור של נשים" קיים. ועוד איך קיים.

בעבר היו יונה עטרי שהלכה לכיוון המשחק, רחל אטאס שהיתה יותר זמרת ועוד. לעומת זאת, אצלי, התחבר השילוב של טיימינג מהרדיו, עברית רהוטה וכשרון משחק ונהייתי מנחה. היום יש את  עדי אשכנזי, אורנה בנאי, רותם אבוהב, קרן מור, יעל לבנטל. אני לא יכולה למנות את כולן. הן נפלאות, הן מצוינות, נהדרות, הן קומיקאיות. ולהבדיל ממני, שאף פעם לא הלכתי עם המקצוע שלי עד הסוף כי התפצלתי בין תחומים, הן מהוקצעות.

 

אני סוגדת לעדי אשכנזי. היא מצחיקה מאוד, יש לה כשרון עצום להעביר את הדברים שהיא אוהבת, היא מעיזה, היא שובבה, היא חצופה, היא בנויה נפלא, יש לה כושר מדהים.

מה עוד צריך הבנאדם? אני מוכרחה להודות שחסרים אצלי הרבה דברים מהתרכובת של עדי אשכנזי.  

 

תפקידה של סאטירה הוא להפר את השלווה.

כשעשינו את "ניקוי ראש", ניחשנו שהמציאות עומדת להיות קיצונית מאוד. צדקנו. היתה "התראת ניקוי ראש" אבל לא התייחסו אליה ברצינות. מה שכן, הצלחנו להרגיז.

 

בסאטירה יש פחות מקום לנשים כי גברים מנהלים את הפוליטיקה והם השולטים.

יש מעט נשים בפוליטיקה ולכן נדרשות מעט נשים להרכבים שיוצרים סאטירה. זו עובדה. במרוצת השנים גיליתי שגברים מאוד אוהבים להתחפש לנשים. אנחנו יותר מקושטות. בניגוד לטבע, שבו הגברים יותר מקושטים כי מוטלת עליהם משימת חיזור, אצל בני אדם הנשים פשוט יותר יפות.

חרם השחקנים על אריאל לא דעך.

ההדים הבינלאומיים עשו את שלהם ולדעתי מדינת ישראל תצטרך להודיע אם אריאל בתחומה או לא בתחומה. זה צריך היה להיעשות. אני מרגישה לא נוח להופיע בשטחים כבושים. אני מרגישה לא נוח להופיע במקום שלא כל הסביבה שלו יכולה להגיע אליו, מקום שיש בו אפלייה על רקע השתייכות לאומית. לא נוח לי עם זה.

 

בזמן שהשמאלנים חותמים, באים אנשי הימין ומפוצצים הצגה.

כשטוענים כלפי התרבות שהיא לוקחת כספים מהמדינה, אני חושבת כמה המתנחלים עלו לנו, כמה שילמנו בשביל המתנחלים, כמה אנחנו משלמים בכסף ובחיים. הם הפכו אותנו לשאהידים שלהם. אנחנו שתיקת הכבשים. סוף סוף כבש כזה פועה - הם מתקוממים ולא מאמינים. הלוא הם מדברים עם אלוהים בקו ישיר, ואני חושבת שאת כולם צריך לאשפז אם הם חושבים שאלוהים גם ענה להם. אני הרבה יותר דתייה מהם.

 

פה ושם, בעתות מצוקה, אני מנהלת דיאלוג עם אלוהים.

אני חושבת שיש דבר נשגב ומעל הכל, אבל אני לא יודעת אם אני אכן חלק מעם נבחר,  אם כי אני מרגישה התרגשות בכל מיני טקסים ומעמדים יהודיים.

 

מה שאני עושה זה רק מה שאני אוהבת, רוצה ויכולה לעשות. 

אמנים צריכים להאמין ולרצות, להיות ישרים עם הדברים שהם עושים. שזה יהיה כוח גדול מהם.  בדיעבד אני מרגישה החמצה. אם היית שואלת אותי, רציתי לעשות המון דברים וזה היה גדול ממני. אני אפילו מצטערת על כך, כי זה מנע ממני דברים אחרים. זה הכניע אותי.לאורך השנים הייתי צריכה להופיע, לקריין ולעבוד ברדיו. זה מה שאני יודעת לעשות וזה מה שאני יכולה לעשות. את המאוויים ללמוד דברים ולנסוע לתקופה ארוכה דחיתי ודחיתי.

 

יש הרבה דברים ששמחתי לעשות, אבל בסופו של עניין, אני תמיד אחזור ל"חסד מופלא" של עמוס גוטמן ולתפקיד שעשיתי שם.

היה בו משהו שקט, עמוק, מלא, עם הרבה דברים שהם מתחת לפני השטח.

 

 

 

הזוגיות?

בשתי מלים: תודה, בסדר. אני שנה עם בעלי בחזרה, והכל בסדר. בא לציון גואל.

 

בספרו של יאיר גרבוז, "אוי ארצי", שמבוסס על תכתובת בינו לבין עולה מצרפת, הוא כותב: "למה אני גר בארץ? ככה".

התשובה היא "ככה". זו התשובה הכי נכונה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הזוגיות?

בשתי מלים: תודה, בסדר. אני שנה עם בעלי בחזרה, והכל בסדר. בא לציון גואל.

 

בספרו של יאיר גרבוז, "אוי ארצי", שמבוסס על תכתובת בינו לבין עולה מצרפת, הוא כותב: "למה אני גר בארץ? ככה".

התשובה היא "ככה". זו התשובה הכי נכונה.

 

 

 

 

 

 

 

 

הגובה שלי הרבה פעמים מפתיע אנשים.

ליתר דיוק, האין גובה. העובדה שאני מאותגרת גובה. במקור אני  157 אבל ננגסו ממני כמה סנטימטרים בינתיים. זה לא בהכרח תזכורת משמחת לכך שאני עדיין כאן. זו תזכורת לזה שאני אתאדה בסוף. קמטים, אגב, זו מתנה יקרה מדי לטעמי.

 

אין בי געגועים, להוציא געגוע אחד תמידי: לנכדים שלי ולילדים שלי.

הם נמצאים בארה"ב ואני נוסעת אליהם הרבה. אין עונג גדול יותר מלשמוע את המילה "סבתא".

 

נא לא להביא לי אוכל במתנה.

אני לא עומדת בזה. אני מאוד אוהבת לאכול.

 

הזוגיות?

בשתי מלים: תודה, בסדר. אני שנה עם בעלי בחזרה, והכל בסדר. בא לציון גואל.

 

בספרו של יאיר גרבוז, "אוי ארצי", שמבוסס על תכתובת בינו לבין עולה מצרפת, הוא כותב: "למה אני גר בארץ? ככה".

התשובה היא "ככה". זו התשובה הכי נכונה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רבקה מיכאלי משדרת את התכנית "באה לשבת" בתחנת הרדיו  103 FM בימי שישי בשעה 15:00

 

אין בי געגועים, להוציא געגוע אחד תמידי: לנכדים שלי ולילדים שלי.

הם נמצאים בארה"ב ואני נוסעת אליהם הרבה. אין עונג גדול יותר מלשמוע את המילה "סבתא".

 

נא לא להביא לי אוכל במתנה.

אני לא עומדת בזה. אני מאוד אוהבת לאכול.

 

 

יש הרבה דברים ששמחתי לעשות, אבל בסופו של עניין, אני תמיד אחזור ל"חסד מופלא" של עמוס גוטמן ולתפקיד שעשיתי שם.

היה בו משהו שקט, עמוק, מלא, עם הרבה דברים שהם מתחת לפני השטח.

 

 

הזוגיות?

בשתי מלים: תודה, בסדר. אני שנה עם בעלי בחזרה, והכל בסדר. בא לציון גואל.

 

 

בספרו של יאיר גרבוז, "אוי ארצי", שמבוסס על תכתובת בינו לבין עולה מצרפת, הוא כותב: "למה אני גר בארץ? ככה".

התשובה היא "ככה". זו התשובה הכי נכונה.

אין בי געגועים, להוציא געגוע אחד תמידי: לנכדים שלי ולילדים שלי.

הם נמצאים בארה"ב ואני נוסעת אליהם הרבה. אין עונג גדול יותר מלשמוע את המילה "סבתא".

 

נא לא להביא לי אוכל במתנה.

אני לא עומדת בזה. אני מאוד אוהבת לאכול.

 

 

יש הרבה דברים ששמחתי לעשות, אבל בסופו של עניין, אני תמיד אחזור ל"חסד מופלא" של עמוס גוטמן ולתפקיד שעשיתי שם.

היה בו משהו שקט, עמוק, מלא, עם הרבה דברים שהם מתחת לפני השטח.

 

 

הזוגיות?

בשתי מלים: תודה, בסדר. אני שנה עם בעלי בחזרה, והכל בסדר. בא לציון גואל.

 

 

בספרו של יאיר גרבוז, "אוי ארצי", שמבוסס על תכתובת בינו לבין עולה מצרפת, הוא כותב: "למה אני גר בארץ? ככה".

התשובה היא "ככה". זו התשובה הכי נכונה.