חדי העין שביניכם ודאי הבחינו שיש לי קשר מסויים ל"מגזר", אז בתור שכזו, ראיתי חובה לעצמי להביא בפניכם כמה הרהורים על תקופת החגים. מה עוד אפשר להגיד על החגים שלא נאמר?? לא הרבה, אבל ננסה.

 

כמיטב המסורת נפתח בסיפור קצר: לפני זמן מה הוזמנה אחת המנהלות אצלנו לכנס בינלאומי שעורכת החברה באירופה בדיוק בימי ראש השנה היהודי שלנו. המנהלת נאלצה לסרב להזמנה ולהפסיד את הכנס המשמעותי.

 

המקרה עורר בי תהייה: האם מוגזם היה לבקש מהמארגנים לבדוק שלא נופל על התאריך איזה חג של אחת הדתות ?  או שהחלק המוגזם הוא הציפייה להתחשב בחג יהודי, כי הרי אם היה הכנס היה נופל על חג נוצרי או מוסלמי (חס ושלום), הייתה מתרחשת לא פחות מתקרית דיפלומטית בינלאומית.

 

ולמה בעצם יש ציפייה שיתייחסו בכובד ראש לחגים שלנו אם אנחנו בעצמנו לא ממש עושים זאת?

 כי בואו נודה על האמת, מהם חגי תשרי (ראש השנה, יום כיפור וסוכות למתקשים) עבור מרבית האוכלוסייה בישראל, אם לא הזדמנות לעסוק שוב בשאלה המרתקת, מי יהיה המעסיק שיעניק לעובדיו את השי הכי שווה (חברת הייטק זכתה שנה – נתנה לכל עובד אייפאד), כמה קלוריות נספוג בארוחת החג (הרבה יותר ממה שצריך) וכמה צליחות של הכינרת נצטרך לבצע כדי להוריד אותן (לפי מצב הכנרת עוד מעט לא יהיה מה לצלוח...)?

 

ברשת עפים סקרי דעת קהל על מה כדאי לקנות לחותנת (עוד וואזה?), האם נישאר בארץ לבלות את החג או אולי נתעופף לחו"ל (לא ממש כדאי - שוב שביתה), ומה כדאי לאכול לפני הצום? (פחמימות, פחמימות מורכבות ופחמימות יותר מורכבות).

החגים בסופו של דבר מסתכמים, כמו כל חלק אחר של מציאות חיינו, בהוצאה כספית בלתי שפויה בסופר, דיווחים על עליה בכוננות הביטחונית, והרבה מילות ברכה שבלוניות, קצת שטחי- כבר אמרנו?

מתי לאחרונה ניסינו להעניק לחגים אופי אמיתי ואחר? ואין בכוונתי להחזיר את קוראי הנאמנים בתשובה (אפשר להירגע). אני לא נחשבת טיפוס רוחני במיוחד ורחוקה כרחוק השמש מהירח מלהיות גורו בתחום, אבל בכל אופן חשבתי שנכון וראוי להסב תשומת ליבכם להזדמנות שמביאים איתם החגים. מדובר בהזדמנות חד פעמית (לשנה העברית הרלוונטית) לעצור הכל – לבחון, להתבונן ולהתחשבן. בעיקר ויותר מהכל - להיות מסוגלים להפוך דף, להתחיל מחדש, ולקבל החלטות קטנות כגדולות לשנה החדשה.

 

כמנהלים,  מוטלת עלינו חובה לעשות את חשבון הנפש דווקא עכשיו.

האם נהגנו בעובדים שלנו כראוי השנה? האם הענקנו תשומת לב וחום אנושי לכל אחד ואחת?

האם קידמנו את האינטרסים שלהם ולא רק את האינטרסים שלנו?

אנחנו מצווים לעצור רגע ולהתבונן בדרך בה הלכנו בשנה המסתיימת, לבחון את ההישגים שלנו, את הכשלונות ולקבל החלטות שונות ביחס לשנה החדשה, לבחור לשנות כיוון ולנהל אחרת. נתנו לנו אחלה הזדמנות – לא ניקח אותה?

 

ועוד הערה לסדר (סדר הסימנים של ראש השנה – לא סדר פסח): נהיה מאוד טרנדי לדון בראש השנה הזה בצורך לחזק ולטפח את הסבלנות והסובלנות בתוכנו, ההקשבה, האחדות ועוד ועוד.  בדרך כלל,  הציניקנים שבינינו ילעגו, שהרי מדובר בעוד טרנד חולף ולא יותר. ואני אומרת: "מתוך שלא לשמה – בא לשמה", כלומר בתרגום לעברית פשוטה: אם יצא לנו אפילו משהו אחד קטנצ'יק טוב מזה – עשינו את שלנו. ואם יפול האיחול על אזניים כרויות וכמה בודדים יאמצו אותו לחיקם השנה, הרי שכולנו הרווחנו בגדול, כי עצם העובדה שכל כך הרבה מברכים טרחו השנה לאחל לי איחולי סובלנות, הקשבה ואחדות מלמדת כנראה שיש מי שאיכפת לו ויש המון מקום לאופטימיות.

 

ובסופו של דבר ואחרי כל המילים היפות, אם נבחר לברוח שוב לדיונים המרתקים על כמות האוכל שאכלנו בראש שנה, אשמח להיות זו שמבשרת לכולם ש: כן – גם בשנה הבאה ראש השנה נדבק לו לשבת, ומצפה לנו עוד חג ארוך של אכילה אינסופית ובלתי מתקבלת על הדעת.

תגיות