די עם העליהום על הספורטאים הישראלים

האמת, זה מדהים אותי כל פעם מחדש. אחת לארבע שנים העולם כולו עוצר נשימה ל-17 ימים של משחקים אולימפיים ואנשים מרותקים שעות כימים לכורסא. אני ביניהם אגב.

 

בין עשרות המדינות ששולחות את נציגיהן האתלטים להביא "כבוד בשם המדינה", נמצאת גם המדינה הקטנה מהמזרח התיכון, איזראל. וכולנו יודעים כמה "כבוד" חשוב פה.

 

שק של ציפיות ובלי הרבה יכולות

להבדיל ממשלחות בסדר גודל פומפוזי במיוחד מרחבי העולם, כמו ארצות הברית ששלחה 539 ספורטאים שייצגו אותה, או סין, שמסתפקת רק ב-380, המשלחת הישראלית כוללת רק 37 ספורטאים. מספר מכובד באופן יחסי למשלחות ישראליות קודמות, אבל בהחלט כאין וכאפס לעומת משלחות מהעולם.

 

אולם, כנראה שהנחיתות המספרית של הספורטאים הישראלים לא באמת משפיעה על השדרנים שמלהגים ללא הרף באוזניהם של כל מי שעשה את הטעות ורואה את שדורי הספורט בערוץ 11 (תאמינו לי, תנסו את יורוספורט).

 

יותר מכך, ההישגים איתם הם באים למשחקים האולימפים, גם הם נמחקים בן רגע, והופכים לנתון סטטיסטי ברקע, כשכל אחד מהם מהווה את התקווה הישראלית הבאה למדליה.

 

שחיינים בינוניים ומטה יכולים לשפר במשחה אחד שניות שלמות וג'ודואיסטים שלא לקחו מעולם אליפות, לנצח את טובי הספורטאים בעולם. הרי אנחנו ישראלים. אנחנו תמיד זוכים לניסים. כל מה שצריך זה רק ציפיות עד הגג. בלי לחץ אבל. 

 

המשלחת הישראלית אולימפיאדה 2012

צילום: רויטרס

 

"עם הספר" ולא "עם הספורט"?

כל מתמודד ישראלי שעולה לפרקט או לבריכת השחייה, מפוצץ בסופרלטיבים, כך שלרגע נדמה כי גל נבו הוא בעצם מייקל פלפס, סליחה ריאן לוכטה, ושחר פאר היא סרינה וויליאמס, בצבע עור אחר.

 

בואו נעמיד רגע דברים בפרופורציות. יש לנו ספורטאים טובים, אבל רובם לא נמצאים בכפיפה אחת עם גדולי הספורטאים בעולם. אפשר להאשים את ארגון הספורט, את המממנים, את משרד התרבות, את מי שאתם רוצים, אבל לא את הספורטאים עצמם.

 

למעשה, אם היינו קצת יותר ריאלים, ולא מצפים מהם לעשות ניסים ונפלאות, אולי לא היינו צריכים להתאכזב כל פעם שמתמודד ישראלי לא מספיק ראוי עף בסיבוב הראשון.

 

אבל יותר מהשדרנים, מטריפים אותי הפרשנים, "יודעי דבר", "בטטות כורסא" שמבינים בספורט ולמעשה כל טוקבקיסט שהעיז לפתוח פה על הנבחרת שלנו.

 

יש שגורסים אפילו, שישראל לא צריכה להשקיע כספים בתחומי הספורט, כי אנחנו "עם הספר". מעולם לא שמעתי גיבוב שטויות גדול כל-כך. סליחה, אני אבהיר - פשוט הפסקתי לראות חדשות אז כבר הרבה זמן לא שמעתי גיבוב שטויות גדול כל-כך.

 

מה זאת אומרת לא להשקיע בספורט? למי זה נשמע הגיוני? נכון, שלושה ימים לתחילת המשחקים אנחנו זוכים ללא מעט מפח נפש אבל אולי אם לא תרוממו את הספורטאים הישראלים לדרגת ספורטאי עליון, כל הישג שהוא, כמו זה שקבעה עמית עברי אתמול בברכה, יקבל את הכבוד שמגיע לו, ואולי גם יהווה השראה לעשרות ספורטאים צעירים ללכת בעקבותיה. ההצלחה לא תבוא אם תשפילו את הספורטאים ותרדו עליהם. 

 

מי רוצה ללכת לקייטנת שחייה אכזרית?

הגדיל לעשות אחד הפרשנים, שבשמו לא אנקוב, שהשווה בין שחיין ישראלי בן 20 לשחיינים הצעירים ששוחים לצידו בבריכה וקובעים שיאים חדשים. הוא לא הצליח להבין איך השחיינים שלנו, בני ה-20 "משתפשפים" לראשונה במים האולימפיים, בעוד ששחיינים ממדינות אחרות מנפצים שיאי עולם בגיל 16.

 

על ההבחנה הזו לא יכולתי להבליג. אדון פרשן, ראית פעם מה קורה לילדים האלה, שנקטפים מביתם בגיל הרך ומוכנסים למרכז אימונים בעל כורחם? אתה חושב שיש להם איזושהי מילה בעניין? לשם השוואה, בגיל 7 התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר. בגיל 16 הפסקתי. פשוט לא רציתי יותר. יכול להיות שהייתי הופכת לשם דבר ויכול להיות שלא. אבל הבחירה היתה בידיי. ההורים שלי פתחו בפני את כל מקצועות הספורט והתרבות, ואני יכולתי להתנסות ולהחליט שזה לא מתאים לי. אתה באמת חושב שלשחיינים האולימפיים יש את הבחירה הזו?

 

ילדות קטנות סובלות במחנה אימונים בסין

צילום מסך: dailymail.co.uk

 

 

חושב שלשחיינית הסינית הצעירה, יה שיוון (ye Shiwen), שהיממה את כולם עם שבירת שיא עולם ומדליית זהב בגיל 16, היתה זכות בחירה?

אדרבא, בימים כמו אלו, ששחיינים בני 15, 16 ו-17 מנפצים כל שיא ידוע, לא נותר שלא לתהות מה הם עוברים מאחורי דלתות סגורות.

 

שחיינית העבר פטרה שניידר, שייצגה את מזרח גרמניה באולימפיאדת מוסקבה בשנת 1980, חשפה בראיון לפני זמן מה, כי את המדליות שהביאה במשחקים האולימפים, היא השיגה כתוצאה ממשטר אימונים הרסני.

 

ממש כמו שיוון הסינית, היא סיפרה איך הפוטנציאל שלה זוהה בגיל צעיר, היא נשלפה מבית הספר ומהסביבה המוכרת והושמה במחנה אימונים אכזרי, שם היתה רק מספר ללא שם. נשמע מוכר?

 

זה לא נראה כאילו היא נהנית. ילדה סינית מתאמנת

צילום מסך: dailymail.co.uk

 

במחנה האימונים, כל שעה של עירנות הוקדשה למאמצים להביא את המדליה הנכספת. 

החל מאימוני שחייה בבריכה שמוקמה בתוך ואקום, ללא אויר, על מנת להגדיל את הריאות שלה לשאוף יותר חמצן, דרך האבסת הגוף בחלבונים, שניתן להשוות רק להאבסת חיות בחווה ועד לזריקות הסטרואידים הידועות. לחם חוקן של ספורטאים בכל העולם. חבל רק שלא מספרים להן שבגיל 30 הן יסבלו מבעיות בריאות כמו בני 70.

 

ילדה בת 16 שנראית כמו בן 

יותר מזה, וברמה הכי שטחית - חושבים שלמישהו מהמאמנים שם אכפת אם הנערה בת

ה-16 נראית כמו בן? הכתפיים הרחבות, אפס אחוזי השומן, הרגליים השריריות, מישהו טרח לבדוק מה ההשפעות הפסיכולוגיות של המראה הגברי המובהק שלה, יעשו לנשיותה?

 

חושבים שמישהו שאל את יי שיוון הקטנה אם היא רוצה להיות שחיינית כשתגדל? וגם אם היא אמרה "כן", אז מה? אני רציתי להיות זמרת אופרה. אז רציתי. שיוון נבחרה לתפקיד השחיינית מקטנות כי היא היתה גבוהה מאוד, בעלת מבנה פיזי שרירי יותר וגפיים ארוכים באופן יוצא דופן לחברותיה לכיתה. זה הכל.

 

ילדות בקייטנת שחייה. הייתם שולחים את הילדים שלכם לשם?

צילום מסך: dailymail.co.uk

 

ובאמת, יכול להיות שהילדים האלו, שהופכים לספורטאים בעל כורחם, הם אלו שמביאים את התוצאות והמדליות. אבל אם אני צריכה לבחור בין ילדה מאושרת שעוסקת בספורט כי זו האהבה שלה, והיא אפילו מספיק טובה בשביל להיות זכאית לכרטיס לאולימפיאדה, לעומת ילדה אומללה שכל חייה ומאוויה נגזלים ממנה ומוקדשים לפיאור והילול המדינה אותה היא מייצגת, אני (ואני בטוחה שגם אתם), הייתי בוחרת באופציה הראשונה בכל רגע נתון.

 

אז נכון שמתקני האימונים האלה הם לא דבר חדש, ותמיד אפשר לתרץ את חוסר ההישגיות של הספורטאים בעוד אלפי סיבות, אבל אולי, אחת לארבע שנים, תשתחררו מהנבזיות ומהטוקבקים המגעילים ותהיו פשוט גאים בספורטאים שלנו ובמה שהם מביאים לתחרות ולישראל.