איך להיפטר מהדיכאון?
יוסי (שם בדוי) היה פרפקציוניסט. הוא היה עובד מצטיין, השקיע את כל מרצו בפיתוח קריירה והתקדמות בעבודה, והותיר לעצמו מעט מאוד זמן ליהנות, לנוח ולבלות בחיק משפחתו. הוא השקיע עצמו בעבודתו, גם במחיר של שחיקת נישואיו.
כאשר פוטר מעבודתו בעקבות צמצומים בחברה, חרב עליו עולמו. הוא הרגיש נבגד, מרומה וכעוס ובעקבות כך נעשה מדוכא. הוא הרגיש כה אשם ונכשל, עד ששקע יותר ויותר אל תחושות דיכאון עמוקות ולא היה מסוגל לתפקד. התייעצות אצל הפסיכיאטר הובילה לטיפול תרופתי אשר עזר במעט, אך תחושות הדיכאון הקשות חזרו שוב ושוב עם כל כשלון נוסף בקבלת עבודה.
הדיכאון שלו היה במידה רבה, תוצאה של חיבור בין תכונת האופי השואפת לשלמות בלתי מתפשרת, דימוי עצמי והערכה עצמית נמוכים (שהיו תוצאה של ילדות בצל ביקורתיות הורית מתמדת). בד בבד עם עם הלחצים שנוצרו במשפחה, שהחמירו והנציחו את רגשות האשם ותחושת הכישלון, התקשורת הזוגית הלקויה, חוסר תשתית רגשית תומכת מספקת במשפחה ועבר לא קל, יחד עם עתיד עמום ולא בטוח, ופחדים כלכליים.
נישואיו הגיעו לידי משבר, ואז פנה יוסי לטיפול זוגי ומשפחתי. הטיפול התמקד בכמה ערוצים במקביל: מעגל הלחצים בבית הופחת, תוך שימוש ב"זמן היקר" שיוסי נמצא בבית, להעשרת הזוגיות והבנה עמוקה יותר של התהליכים שהוא וכל משפחתו עוברים בזמן זה.
יוסי עבד בטיפול על המשמעות והקושי הכרוכים בשאיפתו הנוקשה להיות "מושלם" כל הזמן (הפרפקציוניזם שלו). בנוסף לכך נעשה שימוש בזמן הזה לחיזוק הקשר בינו לבין ילדיו, כך שלראשונה מזה שנים יכול היה ליהנות מחברתם ותמיכתם הרגשית.
הסיבות הנפוצות לדיכאון
הדיכאון הוא נושא שאולי מדכא לחשוב עליו, אבל הרבה יותר מדכא לחיות איתו. אמנם לדיכאון סיבות רבות ומגוונות, אך במהלך טיפול בו, יש אפשרויות להתערבויות קצרות-טווח אשר פותחו מתוך השקפה אופטימית יותר, מבחינת ההבנה של התופעה ודרכי ההתערבות.
מאוד אופנתי לדון בנושא הדיכאון כתופעה ביולוגית או כימית. אולם קשה להסכים לקביעה הזו, כאשר רק בארה"ב לבדה, יותר מ-20 מיליון אנשים בארה"ב, ומיליונים נוספים ברחבי העולם, מאובחנים כסובלים ממנו. ברור שאי אפשר לדבר רק על תוצאה של מרכיבים ביולוגיים וגנטיים האחראיים לדיכאון. אין ספק כי כשדיאגנוזה הופכת להיות מגפה, חייבים להסתכל גם על גורמים סביבתיים, משפחתיים וכדומה.
אמנם המחקרים המדעיים מצביעים על חוסר איזון כימי במוח כאינדיקציה לתסמיני הדיכאון, אך העובדה שמצב דכאוני מגולם ברמות סרוטונין במוח, איננו מעיד על כך שהפיתרון הטוב ביותר מתמצה במתן טיפול תרופתי בלבד! בנוסף לכך, המחקרים האחרונים מצביעים על כך שהתוצאות התרפויטיות הטובות ביותר מושגות באמצעות טיפול נפשי (משפחתי וקוגניטיבי).
חוץ מזה, התיאוריה הביוכימית המתייחסת רק לגורמים ביוכימיים ןביולוגיים כגורמים לדיכאון, ואינה מסבירה באמת את כל גורמי הדיכאון, ויש לה ערך מועט במקרים כמו של יוסי למשל. במיוחד כשמקרים אלה מייצגים את מרבית המקרים של הפונים לעזרה, אנשים רגילים השוקעים לדיכאון משום שהם מתקשים להתמודד עם נסיבות חיים כמו נישואים כושלים, משברים משפחתיים, בעיות בריאות, בעיות קשות בעבודה או בחברה, אובדנים ורקע משפחתי שלא איפשר פיתוח כלים מתאימים להתמודדות טובה יותר.
הטיפול נגד דיכאון
במשך עשרות שנים, מקצועות הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה מיקדו את בעיית הדיכאון (כמו רוב הבעיות ה"נפשיות") בנפשו של האינדיבידואל (תוך-אישיותי), ולא לקחו בחשבון גורמים משפחתיים, בינאישיים בהמשגת הבעיה ובטיפול בה. ההקשר המשפחתי בו מתרחשת הבעיה הרגשית-נפשית-התנהגותית הוזנח, והבעיה הוגדרה כקושי אינדיווידואלי בלבד ללא התייחסות להשפעה של אחרים במשפחה על יצירתה ושימורה. לכן, לא רק שטיפולים נמשכו זמן רב מדי אלא גם האוצר הבלום של המשפחה ככוח ריפוי ותיקון הוחמץ לחלוטין.
בעשורים האחרונים, עם התפתחות התיאוריות המערכתיות המבינות לעומק את דרכי הפעולה של מערכות משפחתיות ומערכות אנוש אחרות, התפתחה "גישה מערכתית" בטיפול, לפיה התגלה הטיפול המשפחתי והזוגי, ככלי רב עוצמה לטיפול יעיל ומהיר יחסית בבעיות הקשות ביותר ובשימור ההישגים לאורך זמן.
אחד הקונספטים החשובים ביותר בבסיס "הגישה המערכתית", הוא ההכרה שכל התנהגות (כולל התנהגות סימפטומאטית), נושאת מסר חשוב בתקשורת הבינאישית-משפחתית. אף התנהגות לא מתרחשת בוואקום בינאישי, וכמעט אף התנהגות לא מתרחשת רק בגלל סיבות ביוכימיות או גנטיות. לכל התנהגות, ובעיקר לבעיות פסיכולוגיות ונפשיות, יש טריגרים וזרזים במישור הבינאישי ובעיקר בהקשר הזוגי והמשפחתי.
יתרה מזאת, הדיכאון הוא לעתים רבות רפלקסיה של ניסיונות ופתרונות כושלים של הפרט ומשפחתו, להתמודד עם השינויים והאתגרים הניצבים בפניהם במהלך החיים.
React to WordPress