באמת שזה התחיל כאחר צהריים נהדר.

השמש חייכה אלינו, החבר הכי טוב מהגן רצה להיפגש עם הקטנטן, הפיצית הייתה שקטה בעגלה, שני הגדולים בחוגים וכולם שמחים ומאושרים.גם ההמשך היה בהתאם. הדייט היה הצלחה מסחררת. הקטנים רצו ללא הפסקה בגינה, מאושרים לחלוטין זה בחברתו של זה. כמה טוב לראות את הילד שלך שמח, אוהב ונאהב. צוחק עד לב השמיים ובונה אט אט מארג עדין של אישיות חברותית. מדהים לראות איך הוא מאמץ דפוסי התנהגות מיוחדים המיועדים לחברים. כבר בגיל ארבע. ואיך שזה מצליח לו.

הגדול מגיע מהחוג, מוציא כדורגל ומאז לא שומעים ממנו. אפילו לא ציוץ. מדהים כמה מעט צריכים גברים כדי להתחבר זה לזה. את אחותו הקטנה ביקשתי שיקפיצו מהחוג ישר לגינה. ועכשיו הם כולם כאן. איתי. האפרוחים הקטנים סביבי, נעים איתי ממקום למקום ואני מובילה את הלהקה. המפקדת אקה, אם תרצו. היא בטח לא הייתה צריכה לקנות לברווזים בלהקה טילון באחד עשר שקלים..

הדייט מסתיים בביקור בפיצריה השכונתית. שום רמז לבאות. אנחנו נפרדים מכולם לשלום וממשיכים לבדנו לעבר המעלית, זו שמובילה אל החנייה. כעת דמיינו סצינה מסרט, דמיינו את המוזיקה המקדימה, זו שמתנגנת לפני ההתרחשות אשר הולכת לשנות את כל התמונה הפסטורלית הזו. אתם מרגישים שמשהו כאן עומד להתרחש. רק לא ברור מה. ברור שהתפנית מתקרבת וגם די ברור שהכיוון לא חיובי.

אני מתבוננת לאחור, מחפשת את הגדול וסימולטנית צועדת שני צעדים לפנים בניסיון ללחוץ על כפתור המעלית. לפתע משהו נתקע שם בין צעד לצעד, משתחל אל תוך הצעדים שלי. משהו די נמוך, בואו נאמר בגובה של ילד בן ארבע.

הזמן זז לאט פתאום. דממה.את הנפילה שלי למטה אני רואה מהצד. אני רואה אישה מבוהלת בת 36 בדרכה לעבר הרצפה. נפילה מרשימה למדי. אני רואה את הפנים המבוהלות של הילדים שלי שמבינים שאמא כבר לא בשליטה. פתאום מתערער הכל.

אני באוויר ובעודי באוויר אני מודה לאלוהים הטוב על שהקטנטונת ישנה בעגלה ולא אצלי בידיים ומבקשת ממנו יפה יפה שישתדל,אם אפשר, שזה לא יהיה שבר. כי באמת, אבל באמת שאין לי זמן לשטויות האלו עכשיו ושבר זה לפחות שבועיים של אמא מוגבלת. לנו ,האמהות, אין את הפריווילגיה הזו. שום מחשבה על הכאב שעתיד לאותת למוח שלי, ממש עוד שבריר שנייה, אודות האירוע הדרמטי שהתרחש באיזור המרפק. לך תבין מה חולף לבן אדם בראש בזמן כזה.

נחיתה. רעש גדול. המפתחות של הרכב מוטחים לעבר דלת המעלית ואל הריצפה. הדממה מופרת. הגיע הזמן להתמודד.

אני נאנקת מכאבים, מחזיקה את המרפק. מרימה מבט סביב. אף לא מבוגר אחד באיזור. אף אחד לא מגיע כדי לעזור. גברת, תתחילי לתפקד. ועכשיו.

"אמא, את בסדר?" הנסיכה הרגישה שלי מתעשתת ראשונה. הקטן מתחיל להבין מה התרחש כאן. "אמא, מה קרה?"

"זה בגללך!!!" מטיחה בו אחותו. לא משאירה שום מקום לטייח. לא מותירה לו שום מוצא אלא ליטול את האחריות.הקטן הזה מבין שאמא יושבת על הרצפה. והיא נפלה וכואבת. והוא אשם בזה. ההבנה הזו כבדה עליו. מאוד. הוא מרים אלי זוג עיניים חומות מלאות בצער. מתקשה להכיל את רגשות האשם. "סליחה, אמא, אני לא אעשה את יותר. אני באמת, באמת לא אעשה את זה יותר". על סף בכי, הוא מביט בי שוב ומוסיף - "אני מבטיח."

הגדול מגיח בריצה ורואה אותי על הרצפה. "מה זה? מה קרה לאמא?"

"זה בגללו!!" הנסיכה לא מפספסת הזדמנות ומצביעה על העבריין בן הארבע שמבחינתו מתחיל שוב מהתחלה את המסכת המתוארת בפסקה הקודמת.

סוף סוף אני מנסה לקום. "אני אצטרך עזרה מכם", אני מודיעה להם.

הנסיכה גוררת את העגלה לתוך המעלית, הגדול אחראי על אחיו. מתוך הכאב אני מתגאה בחבורה הזאת שיודעת להתנהל כמו מכונה משומנת כשצריך.

זה מחזיק עד שהמעלית מגיעה לקומת החנייה. הם כבר רבים מי ילך עם הקטן ומי ידחוף את העגלה. מי יישב איפה ומי יעזור לקטן לחגור כי לאמא כואבת היד. בין מיליון הדברים שצריך לעשות עכשיו אני מחייגת לחצי השני שלי. אולי במקרה הקוסמוס יחייך והוא בדיוק עובר עם הרכב לידי.

אין תשובה. עדיין בפגישה. גברת, תתחילי לתפקד.

אחרי עשר דקות כואבות, אנחנו ברכב וביד אחת אני אפילו מצליחה להכניס את הפיצית לרכב ולקפל את העגלה.

"אמא, אולי אני אנהג במקומך?". לשנייה משתררת דממה ברכב, הם באמת חושבים שכואב לי כל כך עד שאני מסוגלת להסכים.

איכשהו אנחנו מגיעים הביתה. איכשהו הם באמבטיה. איכשהו הם מסיימים להתקלח.

אבא שלהם נכנס כשהכול כבר נגמר. לוקח את הפיצית ומגיש לי שקית אפונה קפואה מהמקפיא.

לפני השינה מגיע אלי הקטנטן. נקי ומסורק, לבוש בפיג'מה המתוקה שלו, אוחז משחה לטיפול בעור יבש ברגליים שאלוהים יודע מאיפה הוא הביא.

"בואי אמא, אני אמרח לך משחה, שלא יכאב לך".

ופתאום באמת כבר כואב לי פחות.