כמה שרציתי בשבילך
אני זוכרת את הרגע הזה, אי שם בשנת 2005. זה היה קצת אחרי שחגגנו לך שנתיים וקנינו לך מיטה של גדולים שאפשר לרדת ממנה לבד. התעוררת מן השינה, קמת מן המיטה החדשה והתחלת לטייל בבית. טפיפות רגליים זרות, שלא שייכות לי או לאבא שלך. לרגע קפאתי, הגוף נחרד למחשבה שזר מסתובב בדירה, תר אחרי תושבי הבית. אחרי רגע הופעת אתה. קטנטן כזה, עדיין בתוך החלום. חייכת אלי חיוך עם עיניים כמעט פקוחות ומבלי לדבר מיהרת היישר אל תוך החיבוק שלי.
זו הייתה הפעם הראשונה שחדרה אלי התובנה שישנו אדם נוסף בבית. עצמאי ונפרד. הוא מחליט מתי הוא מתעורר, מה הוא רוצה לאכול ובאיזה צד של השולחן הוא מעדיף לשבת. הוא מחליט איזה צבע הוא אוהב, איזה ספר הוא מעדיף והאם הוא רוצה להרכיב פאזל או לבעוט בכדור. כמה מופלא היה להביט בך מן הצד ולראות איך אתה הופך לאחד מאיתנו. איש של ממש. עם השנים הספקטרום הופך רחב יותר, ההחלטות הופכות סבוכות יותר. המשימה שלנו, כהורים, הופכת קשה יותר.
תבין, ילד שלי, אנחנו חושבים שנעשה את העבודה אחרת ממה שעשו ההורים שלנו. אין לנו ספק שנעשה אותה טוב יותר. אבל כנראה שהתהליך הזה של הינתקות וצמיחה הוא תהליך שאין מנוס אלא לחוות אותו מחוספס וכואב. אין ברירה. אני מבינה עכשיו, כי כל גור באשר הוא צריך לגדול, להתרומם על רגליו ולעמוד, לצעוד צעדים ראשונים - תחילה בהיסוס ואז בביטחון. רגל אחר רגל. אחר לרוץ, להיעלם מעיננו ולחזור. לחזור אחרי חמש דקות, עשרים דקות, שעה, שעתיים, יומיים, חודשיים. נפרד. עצמאי. של עצמו בלבד. אני מבינה, כי כל גור באשר הוא, צריך למרוד, לבעוט, לדפוק על השולחן ולצעוק את דעתו. רק תבין, ילד, לא לקחתי בחשבון אז, אי שם בשנת 2005, שכל התהליך הזה יהיה מופנה כלפינו.
אם לוקחים בחשבון את עקומת הלמידה של המין האנושי, היית חושב, בכור יקר שלי, כי מישהו, באיזו נקודת זמן, יידע לפענח את הצופן הזה ולמצוא דרך לעבור את שנות ההתבגרות האלו חלק. אתה בוודאי חושב כך היום. אתה בוודאי בטוח שאתה תהיה אבא מבין יותר, זורם יותר, שלא תקבע כל כך הרבה כללים, שלא תכבה את האור כל כך מוקדם, שלא תשלח לחדר, תטיל סנקציות, תשתמש בכוח השררה שנותן לך עצם היותך הורה. היום, אני מבינה שאין מנוס. בדיוק כפי שכל גור בטבע צריך ללמוד לשרוד, כך לומדים גם הגורים שלנו לעמוד לבד ולהתנהל בעולם. גם מולנו. רק מה, בדרך הם צריכים להשחיז ציפורניים. והרבה.
אני מצטערת, בכור יקר שלי, שגם אנחנו לא הצלחנו לשנות עבורכם את העולם. כשאחותך נולדה והונחה בזרועותי לראשונה, שרתי לה את השיר של יהונתן גפן - "תהיי שקטה, מאומה לא יפגע בך. סיכת פרפר קשורה בשערך". אז את החלק של סיכת הפרפר יכולתי לקיים. את החלק בשיר בו הבטחתי לה עולם חדש וטוב לא ממש. אנחנו, המבוגרים, יודעים אותו, מכירים אותו, מבינים אותו וכואב לנו עד עומק נשמתנו לדעת שאין ולו חצי דבר שנוכל לעשות כדי למנוע מכם להטלטל בתוכו בדיוק כפי שאנחנו מטלטלים בו. כי היינו רוצים, ילד שלי, היינו רוצים עבורכם עולם חדש וטוב. עולם עם פחות כללים. הייתי רוצה שלא תפתח את המחשב ותשאל אותי מה זה בדיוק אונס, אחרי שתקרא על אונס של ילדה בת חמש. הייתי רוצה שלא תשאל אותי מי זה האסיר X ולמה הוא מת והייתי רוצה שלא אצטרך להסביר לך למה מבוגרים יכולים להיות מסוכנים לילדים. אני מביטה אל תוך העיניים הכחולות היקרות שלך ורואה בפנים, עמוק עמוק בפנים איך שכמעט ולא נשאר שם שריד לתמימות ואיך אתה כבר מבין איך העולם שלנו יכול להיות קשה. איך למדת להיזהר מאנשים ולשלוף ציפורניים כשצריך.
כמה שרציתי בשבילך עולם אחר.
המטרה שלנו, כהורים, היא להכין אותך, את אחיך ואחיותיך לחיים. זה משפט ענק. עצום. הכי עצום שיש. אין לי מושג מאיפה הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים. כובד האחריות המונח על הכתפיים שלנו הוא עצום. אפקט הפרפר. אנחנו מתנהלים לפי מה שאנחנו חושבים שהכי נכון עבורכם. רק שבמהלך הדרך, אתם מופיעים במלוא הדרכם ותובעים ייצוג הולם בדירקטוריון. דור אחר דור, מיליארדי אמהות ואבות. תמיד אנחנו מופתעים מזה מחדש. חשבנו שנהיה ההורים הכי מבינים, הכי זורמים, הכי אמפטיים והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק, אבל בדיוק באותה הנקודה בה חשנו מתוסכלים מול הורינו שלנו. רק שהפעם אנחנו בצד השני. אנחנו צריכים לשים גבולות, להסביר על סכנות, לקבוע מה מותר ומה אסור. במילון קוראים לזה - "לחנך". רק לא מסבירים לנו כמה זה קשה בעולם של אינטרנט וסיפוקים מידיים.
ולפעמים, אנחנו יושבים יחד, רק אתה, אבא ואני. האחים שלך כבר ישנים. "בואו נראה סרט ונאכל משהו טעים", אתה מציע לנו. אנחנו בוחרים סרט, יושבים קרוב קרוב עם ערימה ענקית של פופקורן, צוחקים עד לב השמיים ופשוט נהנים. יחד. אתה כבר גדול מספיק כדי להבין הכול, אפילו אם בקטעים שהבחור נותן לאהובה שלו נשיקה על השפתיים אתה עדיין נגעל.
מאז טפיפות הרגליים שלך, אי שם בשנת 2005 עברו כמה שנים. טפיפות רגליים נוספות הצטרפו אל אלו שלך ואני כבר התרגלתי מזמן. את הרגע ההוא אני אזכור תמיד, כמו את הפעם הראשונה שלך בגן, בכיתה א'. אתה הראשון, תמיד תהיה הראשון. אז תבין שגם לנו זו הפעם הראשונה. אנחנו אוהבים אותך, בכור יקר, עד לכוכב הרחוק ביותר. וגם בחזרה. גם אם לעיתים אתה ממש בטוח שאנחנו נגדך.
ואולי, אולי יצליח הדור שלך ליצור עולם אחר. חדש וטוב. ממש כמו בשיר.
אולי...





React to WordPress