הידיעה על הכנס לכבוד יום האישה הבינלאומי באשדוד, לנשות הקהילה הגיאורגית מכעיס שלוש פעמים - ומעציב פעם אחת מתמשכת.

כדי להבין מה מכעיס, נתבונן לרגע במסר הגלוי:  את אישה גיאורגית גאה, צריכה לשלם 100 שקלים עבור ערב שנקבע במיוחד עבורך. או כפי שמנוסח בהזמנה: "ערב הצדעה של צחוק, יופי ואהבה במופע חגיגי נוצץ ומושקע, כמו שהנשים שלנו אוהבות, בתוספת פינוקים במיוחד עבורך".

המסר הסמוי מניח שמפיקי הכנס יודעים מה אוהבת האישה הגיאורגית, מה מתאים לה ומה טוב עבורה, ביום היחיד שהוא (המפיק הגבר) מציין מדי שנה, למענה. לפיכך,כשהוא פעיל ואקטיבי פעם אחת בשנה בשבילה. היא תמשיך להיות סבילה פסיבית ותתפקד רק על תקן קהל צופה. הכתב, אשר קשר, חמוש במשקפים ביקורתיות שואל את מפיק האירוע, חבר הנהלת העיר, איש הקהילה הגיאורגית- משה בוטרשווילי, כיצד זה שמופק כנס עבור נשים, ואין בו אף אישה. מחמיץ המפיק את כוונת השאלה, ועונה: 800 נשים כבר קנו כרטיסים.

כלומר, לשיטתו קדמת הבמה היא לגברים. והנשים מתפקדות על תקן קהל בלבד.

וזה מכעיס ואפילו מאוד. כי כחבר מועצה עליו לזכור ולשנן לעצמו שאשדוד הכריזה על עצמה כבר לפני שלוש שנים 'עיר ידידותית לנשים'. ואני, כמי שמנהלת את המרכז שהעניק ייעוץ וליווי אקדמי לשני הכנסים שהתקיימו, באשדוד בנושא זה, האמנתי שהנה סוף סוף אנו מתרחקים מהמושג "ידידותי" כפי שעולה מהפרשנות המסורתית שמעניק לה זה חבר המועצה משה בוטראשוילי. ושאנחנו מעניקות פשר שונה למושג "ידידותי לנשים". כלומר כזה  שלוקח בחשבון שייכות, שיתופיות שקיפות, שינוי ושיפור יחס גישה תפיסה ואף מענה לצרכי נשים - באשדוד ובכלל.

ולכן זה מכעיס.

מכעיס פעם נוספת, כאשר רואים שעל הבמה יופיע כחלק ממצעד הגברים, גם את ד"ר יחיאל לסרי ראש העיר. אפשר להניח שבאירוע נוצץ, עמוס בדיפלומטים, לא יוכל ד"ר לסרי שלא לפרגן לכנס ולקהילה הגיאורגית באשדוד ולהופיע על הבמה.

אבל,    

לפני כחצי שנה יצא מסמך רשמי מאת השלטון המקומי, עליו חתום יו"ר השלטון המקומי, מר שלמה בוחבוט (שבכנס בשנה שעברה בא לברך ויצא מקלל כאשר השמיע הערה סקסיסטית על כמה הערים בישראל הן יפות יותר בזכות הנשים שיש בהן). במסמך זה הוא פונה לראשי עיריות ומבקש מהם להצטרף לרשת ערים ידידותיות לנשים. ומציין  שמובילים את הרשת והתפיסה הם ד"ר יחיאל לסרי ויועצת ראש העיר למעמד הנשים בעיר, והגברת אתי אטיאס שאף צוטטה בכתבה כמי שאומרת על הכנס - "זה לא בסדר, היו צריכים להזמין את היועצת ואז לפחות הייתה אישה אחת על הבמה".  ובכך הייתה נמצאת משתפת פעולה עם ההדרה כשהיא מעניקה לה גושפנקא חוקית ולגיטימית בהיותה, אישה אחת על במה, באירוע שכל כולו מתנשא מעל נשים בשם ההנחה, שהוא למענן.   

וזה מעציב.

מעציב באופן מתמשך ועמוק לראות איך עוד פעם הנשים הופכות להיות טרנד שטוח שקל להשתמש בו כדי לקדם אינטרסים, לזכות בקולות ולמכור פלקט של אג'נדה ב100 שקל, רק כדי להמשיך להיחשב "ידידותי". כי אל תסירו ספק מליבכם, זה לא  רק ד"ר יחיאל לסרי, או משה בוטרשווילי או בוחבוט, או אפילו אתי אטיאס, היחידים שחושבים שהם  יודעים "מה הנשים שלנו אוהבות". מדובר בעוד ביטוי קטן לאופן שבו פועל אותו מבנה פטריאכלי עמוק שמתחפש לטובת נשים, ולמעשה פועל להשאירן באותו מיקום, מצב, ומרחב מצומצם.  מרחב, אשר  ללא מודעות ופיקוח מתמיד, יקשה עלינו להרחיבו.

 

הכותבת היא מנהלת ד.פ.נ.ה מרכז ההשתלמויות, ממיסודה של התוכנית ללימודי מגדר, באוניברסיטת בר אילן ומלמדת בחוג ללימודי מגדר ובחוג סוציולוגיה ואנתרופולוגיה בר אילן.

תגיות