השבוע פורסם כי במהלך שושן פורים, באחת מתחנות הרכבת הקלה בירושלים, התרחש מקרה שתואר בכותרות כ"קטטה", שהתבררה בהמשך כתקיפה על רקע לאומני. היא היתה במתווה דומה לאירועי הימים האחרונים בארץ: קבוצת יהודים תקפו אדם ממוצא ערבי, ממש כפי שהתרחש ביום ראשון לפנות בוקר בטיילת תל אביב, עת תקפו חבורת צעירים גדולה את חסן אוסרוף. ובכל זאת, היה דבר מה שונה בתקיפה זו.

 

עוד ב Onlife:

אישה היא קורבן, גבר הוא תוקף

המותקפת הייתה אישה ערבייה שהמתינה בתחנת הרכבת, וזה לא מאד שונה ממקרים רבים בהם אישה הופכת קורבן לאלימות. אבל התקיפה הזו היתה חריגה בנוף התקיפות (למרבה הצער, יש לנו נוף כזה): היא בוצעה על ידי נשים צעירות שתקפו אישה מבוגרת, שלוותה בגבר חסר אונים שלא יכל לבוא לעזרתה במהלך התקיפה. בוויכוח הנצחי "מי התחילה" הדעות חלוקות, אבל זה פחות רלוונטי לנושא שעליו אני רוצה לדבר: התייחסות החברה למקרה (ואין בכך להקל ראש באלימות על רקע לאומני או גזעני).
 

לרוב, התגובות למקרים על רקע לאומני כוללות גינוי מצד אחד ושמחה לאיד מהצד השני, וכאשר ערבים מותקפים בידי יהודים, מרבית הפיד השמלאני קם להזדעק ולגנות את המקרה. השבוע היו תגובות שונות מהפלח הזה: התמונות והכתבות שותפו בליווי אמירות כגון "ככה נראה פמיניזם", "כשנשים תהיינה בשלטון מצב העניינים לא יהיה שונה" וכדומה. מהצד השני נשמעו קולות שטוענים כי "לא יכול להיות שהנערות התחילו, הדיווח שקרי כי לא יתכן שבנות דתיות שותות אלכוהול". התגובות, שהתייחסו אל מגדר התוקפות ולא אל התקיפה עצמה, המחישו את הדיסוננס שמיטב האקטיביסטים והאקטיבסטיות שבנו שרויות בו. 

 

בדומה למקרה האכזרי של האונס בגן העיר, שם אחד הקורבנות היה בן זוגה של הנערה שהותקפה, גם כאן לא הצליחה החברה להתמודד עם היפוך התפקידים ה"מקובל". בעוד שם הנער עצמו היה קורבן לכפיה ולאונס, כאן האלימות הגיעה מצדן של נשים, שהפכו תוקפות (הפריוולגיה שלהן אל מול אותה אישה היא ביהדותן). הערעור על התפקידים ה"קלאסיים" של תקיפה, בהם אישה היא תמיד הקורבן וגבר הוא תמיד התוקף, מבלבל אותנו. אולי משום שאנחנו כל כך מורגלות בתרבות האונס, בה גברים מדכאים נשים. בו בזמן היא גם מנציחה אותה (ובעיקר את תפיסת האישה כקורבן), כי היא מתקשה לראות את החריגים, מעבר למגדר. 

 


רגילים לתפוס נשים כקורבן (צילום: Shutterstock)

מנשים לא מצופה לתקוף, לנהוג באלימות, לשתות, להאבק. עליהן להשאר מהוגנות, רצוי בעמדת הקורבן. כל כך קשה היה לתפוס כי אכן כמה נשים צעירות הן האחראיות לזוועה הזו. ואולי כדי לפתור במובן מסוים את הדיסוננס שנוצר, היד על המקלדת היתה קלה, ומיד שייכו את התקיפה לקווי היסוד של המהפכה הפמיניסטית. מה שלא נלקח בחשבון תחת הקיטלוג הזה, הוא שתי הנחות המוצא של הפמיניזם, שמשותפות כמעט לכל הזרמים; מאבק לא אלים ומגוון של אפשרויות להיות פמיניסטית. כלומר, אין פמיניזם אחד.

תקיפה של נשים היא לא פמיניזם

נתחיל בכך: לא כל אישה היא פמיניסטית. העובדה כי התוקפות הן נשים שהיכו אישה, לא מלמדת "מהו פמיניזם" ואף אין להניח כי נערות אלו מקבלות על עצמן תפיסת עולם כזו. חשוב לזכור את זה לפני שבאים להעלות ביקורת על המהפכה הפמיניסטית, שדוגלת במאבק לא אלים.

 

בנוסף, ישנם גוונים וצבעים עזים רבים לפמיניזם, ולטעמי חלק מהותי ממנו הוא האפשרויות הרבות להיות אישה. או גבר, או כל מגדר אחר. הפמיניזם דווקא מבקש לערער על גבולות הממוסד והמסוגר, ולכן מבקש לאפשר מגוון של זהויות נשיות, גבריות, מיניות, קווירות, שחלק מהותי בהן הוא הנזילות והמעברים בתוכן. אין "פמיניזם" אחד, ממש כפי שאין דמות נשית אחת שהיא הנכונה.

 

יחד עם זאת, רוב הגישות והפמיניסטיות יעידו כי אחד הערכים המרכזים המאגדים את כל פלחי התנועה הוא ההתארגנות הלא אלימה, ההבנה כי הידברות ושיח הן האנטי-תזה לכלי של אלימות ופגיעה בגוף ובנפש. זהו הכלי המרכזי של הפמיניזם. 

כך שמי שמיהרו לטעון כי נשים אינן יכולות לשתות, לתקוף או להאבק, נפלו לתוך הכשל המגדרי הנפוץ, שעורך חלוקה ברורה בין "נשי" ו"גברי", ולא מאפשר ניוד או זהות אינדיבידואלית, ולא מסוגל להכיל את ההבנה שיש נשים אלימות כפי שיש גברים שהם קורבנות אלימות. מאידך, מי שתארו את התקיפה כ"פמיניזם", בין אם ברצינות ובין אם כלגלוג על המהפכה הנשית, הפגינו חוסר הבנה בסיסי במהות ומטרות התנועות. 
 

אנחנו באמת רוצות להיות דווקא ג'יהאד?

אחד הסטטוסים שהכי בלטו בעיניי היה סטטוס של חבר יקר (וערבי), שלאחר הגינוי כתב, בבדיחות דעת: "אולי הן היו קבוצת ג'יהאד פמיניסטי שלא יכלו להסתכל מהצד על שותפתן למגדר עם כיסוי ראש משפיל ושוביניסטי?". עצרתי עליו דקות ארוכות וניסיתי להבין מה משאיר אותי לקרוא אותו כמה פעמים, מצד אחד להבין באופן מיידי את ההומור החבוי בו (כמובן, "בקטע אירוני ומודע לעצמו"), ומצד שני עדיין להשאר בתחושת אי נוחות.

 

לפני כמה חודשים קראה הח"כ לשעבר יוליה שמאלוב ברקוביץ' ל"חבורת הפמיניסטיות הרדיקליות" ה"ג'יהאד הפמיניסטי". היא רצתה להצביע על קיצוניותן, אולי אף לטעון כי מאבקן אלים. הביטוי אומץ, במהלך של "הפוך-על-הפוך", החביב על נשות ואנשי הרשת, על ידי פעילות פמיניסטיות מרכזיות, מכובדות וחשובות, והפך יותר מתמיד להיות שגור בקרבנו. משהו להתגאות בו, "גם אני חלק מהג'יהאד הפמיניסטי". הגאווה הזו היתה אמורה להיות תגובת הנגד לאמירתה של הח"כ לשעבר, ולטעון כי היא אינה מסרסת את המאבק הפמיניסטי וכי הוא ימשיך בכל הכח ובאותה הרדיקליות. 

והיום, אחרי האירועים האחרונים, חשבתי שוב על הביטוי הזה ועל השימוש שעשינו בו. האם השימוש הזה היה נכון? האם התיוג של המאבק כחלק מ"ג'יאהד" הוא נכון? האם אינו עושה שירות דב לחברה הנשית שקמה כאן ומבקשת מהפכה? חלילה, לא אטען כי עלינו להיות נחמדות, רכות, ממוסדות, מכילות, מבינות ומבליגות. ההפך הוא הנכון. אולם, כבר שנים שהקהילה הפמיניסטית שוקדת על מאבק בכלים לא אלימים, מפתחת ומשפרת את השיח, כך שיתאים לכולן/ם ויתן מקום ומרחב לכולן/ם.

 

המילה ג'יהאד היא קשה, קשה מדי. היא בעלת קונוטציות לוחמניות ואלימות, אותן משמעויות מהן מבקשת הפמיניזם להתרחק, אותן מבקשת הפמיניזם לפרוק מהשיח הפטריאכלי והצבאי. האם היו פמיניסטיות מוכנות לקבל על עצמן את הביטוי "צבא ההגנה לפמיניזם"? את המילה הגנה היינו מחבקות, ואילו את המילה צבא דוחות ביתר שאת. גם על זה עלינו לחשוב.

ישנו קשר הדוק בין תפיסת עולם אנטי לאומנית, כוחנית וגזענות לבין תפיסת עולם פמיניסטית. הפמיניזם הרדיקלי, שאני גאה להיות חברה בין חברותיו, ואשר מבקש להאבק ללא אלימות, חוטא, לטעמי, באימוץ אל חיקו את המושג המזוהה כל כך עם מאבק אלים ודכאני. וזה אולי מה שהפריע לי כל כך באותו סטטוס הומוריסטי למחצה: צחוק צחוק, אבל אני לא שואפת לכך שהמאבק הפמיניסטי יהיה מזוהה עם אלימות או שנאת זרים לסוגיה.

תגיות