אני קצת מתחילה לשמוע ככה מסביב, כמה אנשים מהקרובים אלי ("המפרגנים") וגם מכמה תגובות כאן, כמה זה נראה שהכל הולך לי ממש קל. אולי אפילו יותר מדי קל.
אז אולי אתם צודקים. למראית עין הכל נראה שזורם לי מהר. ואיך שאני מתארת את זה, הכל נראה ורוד.
אבל לפעמים, כמו עכשיו, באמצע הלילה, כשאני שוב לא מצליחה להירדם, וכשסף הייאוש (מחוסר היכולת שלי להתמודד עם הכל ביחד) עולה על גדותיו, בא לי נורא לצעוק לכם ולעולם בחזרה ? די כבר עם ה'ממש הולך לך בקלות'! זה לא כזה קל כמו שזה נשמע!

 

 

במיוחד בשבוע וחצי האחרון, אני מרגישה מוצפת. זה פשוט נדמה לי שהכל רץ מהר מדי. הראש שלי בבלגאן,
אני מרגישה עצבנית מהרגיל, הדמעות מציפות אותי סתם פתאום בלי שום הכנה מראש ובלי שום סיבה אמיתית (אז נכון ש'בית ספר למוסיקה' זה מסחטת רגשות, אבל לבכות כל הזמן בתכנית?? זה לא נראה לי נורמלי), ואני מרגישה שדי איבדתי שליטה כי קורים כל כך הרבה דברים, והכל קורה גם נורא מהר, ואני לא מספיקה לעכל משהו אחד והנה נפתח עוד משהו. וזה יחד עם סחרחורות שפתאום תוקפות אותי ומלחיצות אותי גם הן, או העובדה שאני ממש לא מצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה ישנתי ברצף מעל 3 שעות, הכל כל ביחד גורם לי לרצות מאד שהעולם פשוט יעמוד קצת. שייעצר. כדי שאני אוכל לנוח, לנשום רגע, לעכל. אבל לא, כאילו בדווקא, הכל מתחיל להתקדם בשבילי, ואני במרדף מדומה כדי להספיק הכל.

 

שלא תבינו לא נכון, אני לא באמת מתלוננת על שום דבר ממה שקורה, להיפך.
אני כל יום מתעוררת ואומרת תודה, ומתקשה קצת לעכל איך פתאום אני מקבלת בדיוק את מה שרציתי, והכל קורה כמו בבום. אבל עדיין, כשאני מגיעה אחרי עוד יום מתיש הביתה, וסוף סוף מוצאת את החצי שעה הזו של הלבד עם עצמי, אז רגע לפני שנופלת למיטה, ולא ממש יודעת אם אני יותר מותשת, או בפאניקה, אני מנסה לקחת עוד נשימה ארוכה כדי שלא אתפרק.

 

 

זה מתחיל בכל התהליך הזה. פתאום יש עוד בנאדם ששותף למה שקורה איתי, ולא ברמת ה'מה נשמע' וקפה פעם בשבועיים, אלא ברמת שותפות אמיתית, כולל הזכות שלו לכעוס עליי שעוד לא נגמלתי לגמרי מהסיגריות (וזכותו, אבל לכי תסבירי לו שה4-5  סיגריות ביום איכשהו עוזרות לי לשרוד את היום), כולל הרצון שלי להיות שם גם בשבילו, ולבלות עוד זמן ביחד כדי שנמשיך להכיר. אבל בתור מישהי שהתרגלה לחיות לגמרי לבד ולא לדפוק חשבון לאף אחד, גם הנוכחות הזו של עוד צד לא ממש קלה לי לעיכול. אבל אז, יש גם את אותם רגעים, שבהם אני כבר ממש על גבול ההתפרקות, ופתאום אני מקבלת טלפון מאסף (שאולי טלפתי אלי כי אחרת אין לי איך להסביר) שמצליח בטון הרגוע שלו ובכמה מילים להחזיר אותי לשפיות.
והדבר היחיד שמבעס אותי בסיום כל שיחה זה העצבים שהצלחתי להקרין אליו, למרות ששום דבר מהעצבים האלו לא באמת קשור אליו.

 

 

 

וזה לא נגמר באסף. כי יש גם את כל ההכנות לתהליך. 
ואם לפני חודש וחצי חשבתי שיש לי ימבה זמן להתכונן, אז פתאום אני מגלה שלא ממש.
ואז מהר מהר חייבים לעשות את כל הבדיקות, בדיקות ועוד קצת בדיקות, שדווקא עברו די בקלות, למעט 2 גנים מעצבנים שמצאו אצלי, לסיסטיק פיברוזיס ולחרשות. וזה כלשעצמו, מעבר להרגשה שאני דנא פגום מהלך, הוסיפה המון בערה ללחץ, כי פתאום המספר הזה 1:4 (הסבירות שגם הבייבי שלנו יהיה חולה, אם גם לאסף ימצאו את אחד מהגנים האלו, או שניהם) נראה מפלצתי למדי (למזלי אסף יצא שלילי לשני הגנים, אבל לקח כמה שבועות עד שהתוצאות האלו הגיעו).

 

 

ותוסיפו להכנות האלו (מהר מהר לקראת התהליך שכבר אפשר פתאום להתחיל) גם את המאבק בסיגריות והורדת הניקוטין (מקופסה פלוס מינוס ל4-5 סיגריות ביום) שעוזרים לסף העצבים והרגישות שלי לעלות לגבהים חדשים שלא הכרתי עד היום, את המאבק בקילוגרמים שלא ממש עוזר לדימוי העצמי שלי כרגע, כי בנוסף להכל, במקום לרדת רק הצלחתי לעלות עוד 3 ק"ג מרוב עצבים ומתח, ותאמינו לי, זה לא ממש כיף לראות במראה באמצע שיעור פילטיס, שאת נראית כאילו את כבר עכשיו בחודש שלישי. זוועה! 
אבל עם כל זה, איכשהו  כמות העצבים והרגישות לא ממש הספיקו לי כנראה, כי בנוסף לכל הבלגאן הזה, הצלחתי גם ל"סדר" לעצמי שינוי תפקיד בעבודה לפני שבוע, עם תהליך חפיפה לחוץ במיוחד. תמיד אמרו עלי שיש לי עיניים גדולות.

 

 

 

 

אז כן, למרות שהכל נראה מעולה, והכל מתקדם בשבילי, וכל מה שרציתי שיקרה, באמת באמת קורה, אני כולי במתח ובעצבים ביחד עם בהלה מסויימת שהכל רץ לי מהר מדי, ואת כל זה אני מצליחה בלי הרבה מאמץ להוציא לא רק על אסף, אלא על כל מי שרק קרוב אלי מספיק ומנסה לתמוך. למזלי חבריי היקרים באמת מבינים אותי מספיק, אחרת אין לי שום דרך להסביר איך יש להם עדיין סובלנות בשבילי  במקום לתת לי בעיטה בתחת. וזה עוד בלי להזכיר מנגד את אותן הגרציות ה'מפרגנות' ממש (למזלי אין הרבה) ששואלות אותי באמצע כל הבלגאן הזה ? "נו, יש חדש??". רק חסר שמישהו מהם יבוא אלי ברגע קשה במיוחד, כי אז יפגשו במקום הפולניה/רומניה את המרוקאית (שאלהים מאיפה הגנים האלו) עם הסכין בין השיניים.

 

 

אז נכון, סה"כ למראית עין, הכל נראה מעולה. הכל עובד בשבילי. התהליך לילד מתקדם מעולה, מצאתי פרטנר מדהים במהירות שיא, וגם תפקיד חדש. וגם יש לי חברים מדהימים ותומכים. 

 

 

טוב, אז זה לא רק למראית עין. הכל באמת טוב, אפילו מצויין (האוכל והסיגריות גם יסתדר בסוף). אבל יש רגעים ממש כמו עכשיו, בשלוש לפנות בוקר, או ארבע (כמו שאני פתאום רואה!), שבהם אני מתפרקת, ושאני מוכנה לעשות הכל בשביל לצאת לחופש של כמה ימים מכל האטרף הזה, רק כדי  לקחת אויר. 
אז לצאת לחופש עכשיו אני לא ממש יכולה (אבל מזל שיש את פסח בעוד פחות מחודש), אבל לפחות יש את הבלוג הזה שעוזר לי להוציא עכשיו לא מעט, וקצת להתרוקן מהעומס בפנים, במקום שייצא מחר על עובר אורח תמים...

 

 

בכל מקרה, אני חייבת להירגע, ולצבור כוחות. עוד כמה ימים, אסף ואני עוברים את ההזרעה הראשונה שלנו (בסוף ירדנו מסקס, כי לא רצינו לסבך דברים), ואני ממש לא יכולה להגיע לתהליך הזה, כמו פקעת עצבים מרוטה או בבעסה. אז הגיע הזמן לסגור את מחשב. לכבות את האור, לחבק את נינה. וללכת לישון!

 

 

אתם יכולים להמשיך לתמוך/לשאול/להגיב כאן או בפייסבוק שלי.