בכלל, כל הניסיון הראשון הזה מצליח מאד מאד לרגש אותי, ולא ההתעוררויות שוב שוב בשש בבוקר, בשביל שאספיק להגיע לאולטרה סאונד מספיק בזמן כדי שלא אתקע בתור ארוך, וגם לא הסימנים הכחולים והחורים בידיים מרוב דקירות לעוד ועוד בדיקות דם, הצליחו לבעס אותי.
אז נראיתי כמה ימים כמו ג'אנקי, אז מה.

 

וכך כמעט כל בוקר בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי בוחנת מחדש את מסך הרנטגן שמולי, ומחכה בציפייה לשמוע מהטכנאית מה עובי הרירית שלי היום ומה גודל הזקיק (למרות שאין לי שמץ של מושג מה זה אומר), ואח"כ אני עוברת לאחות, ושוב דואגת לוודא איתה שהתוצאות של הבדיקה אכן יגיעו עד הצהריים, וזה לא לפני שאותה אחות חביבה, שוב חופרת לי ביד לנסות למצוא וריד שעוד לא נדקר בימים האחרונים.
וכל זה מלווה בסוג של אחווה יומית וחד פעמית מוזרה שנוצרת ביני לבין הבנות האחרות שעוברות גם הן את אותן שתי תחנות (חלקן הגיעו לבד כמוני וחלקן 'דאגו' שגם בני הזוג שלהן יחוו, כמוהן, את אותן יקיצות חוזרות ונשנות בשש בבוקר), כאילו כולנו יודעות למה אנחנו מחכות, ומרגישות סוג של שותפות גורל כזו.
 

ובכל יום מיד איך שאני יוצאת מהסבב היומי, אני דואגת לעדכן בוואטס אפ את חבורת ה'פלפלונים' וכמובן גם את אסף מה הסטטוס היומי.

ככה במשך 5 ימים (למזלי לא כולם ברצף), עד שאחרי שבוע בערך, כשאני עם רירית בעובי של כמעט 8 מ"מ וזקיק בגודל של 19 מ"מ, הרופא הודיע לי שהיום אני צריכה לעשות את זריקת האוביטרול (מסתבר שהביוץ הוא רק 5 דקות, אז הזריקה הזו מאריכה את הזמן להגברת הסיכויים ש..) בעשר בלילה, ושעוד יומיים שנבוא בצהריים עם ה'חומר' של אסף שהושבח שעתיים לפני. התרגשות!
מרוב אותה התרגשות, 'הצלחתי' לשאול את הרופא אם בעוד יומיים, להזרעה, גם אני וגם אסף צריכים לבוא. הוא כמובן ענה ש-רצוי, ואני רציתי לקבור את עצמי באותו רגע, כי מה באמת עלה לי בראש. אז ה'פיבי' שבי יצאה קצת החוצה.

 

 

ולפי אותן הוראות בדיוק, יומיים אחרי, אסף ואני התייצבנו, אלק בנינוחות, ממתינים שהרופא יפתח את המשרד, וקדימה להזרעה. אלק בנינוחות - כי אספי החמוד היה לחוץ משהו, כי עוד מעט עוברות שעתיים מאז ההשבחה, ועדיין לא נכנסנו, ומה אם יפוג התוקף?? באמת חמוד.

 

 

בעשר הדקות שהמתנו, הצליח ליפול לי איזה אסימון אירוני משהו, על כך שמצד אחד כבר מגיל 16 (אולי היום כבר מגיל 12) מזהירים אותך בכל דרך אפשרית, שמספיקה פעם אחת שלא נזהרתם, או גלולה אחת ששכחת, כדי שתכנסי מיד להיריון. אבל מצד שני, כשאת כבר סוף סוף מוכנה ורוצה להיכנס להריון, אז את בכלל מגלה שזה לא כזה פשוט באמת כמו שאמרו לך פעם, וכל כך הרבה דברים צריכים לקרות בתיאום ביולוגי מושלם כדי שבאמת תכנסי להיריון, החל מהביוץ עצמו שאורך רק 5 דקות(!!) ועד עשרות גורמים נוספים כמו למשל תיאום זמנים מדוייק, איכות הזרע שלו, גודל הזקיק או עובי הרירית שלך, שלא לדבר על כך שכל האינסטלציה ברחם אצלך גם צריכה לעבוד כמו שצריך, ועוד ועוד לא מעט גורמים שבלעדיהם הסיכוי שלך להיכנס להיריון שואפים לאפס. קטעים.


 

אז ההזרעה עצמה היתה שטויות. כמה דקות מהרגע שנכנסתי כבר הייתי בחוץ. ממש בקטנה.

 

 

ועכשיו?
ממתינים. שבועיים. רק אחרי שבועיים נדע אם זה הצליח או לא. אז אולי ננצל את השבועיים האלו להתרכז בדברים אחרים עכשיו ולנסות להוריד את מפלס הלחץ.
על מי אני עובדת בעצם?? סה"כ מי שמכיר אותי יודע שדחיית סיפוקים זה ממני והלאה, אז איך אני אמורה להמתין שבועיים??

 

 

 

תגיות