גמר דה וויס: לינה מחול זוכה והשלום בדרך לישראל

הצפייה בגמר של העונה השניה של דה ווייס לוותה בחשש מאנטי קליימקס, ואכן, לא התבדינו. שעות של הכנה בערוץ 22 עם "סיכומים" שארכו ימים ושבועות לפני הגמר, הביאו אותנו לקו הסיום עם הלשון בחוץ. ואפילו הידיעה כי מדובר בגמר נשי עם ארבע דיוות יפהפיות ומוכשרות בטירוף, לא הצליח לספק מפגן כוח נשי עוצמתי אמיתי.

המנטורים אימנו את המתמודדים לעשות הכול גדול יותר, חזק יותר, צעקני יותר – ובתוכנית האחרונה הפיינליסטיות היו אמורות להגיש לנו פיצוץ ווקאלי בשיא הרגש. אבל, אולי בגלל ההתרגשות קיבלנו ביצועים חלשים לשירים בומבסטיים, וכשכבר הבליח שיר שמח הוא בלע את המתמודדות במקום להרים אותן. גם הדמעות שהבליחו לא הזיזו לאף אחד אחרי עונה שלמה של בכי על אבות ואמהות נעדרים ולא תומכים.

מה זה משנה כשרון אם את שמנה?

בפתיחת התוכנית עלו ארבע המתמודדות – רודי בייניסיין של משינה, דנה צלח של שרית חדד, אופיר בן שטרית של אביב גפן ולינה מחול של שלומי שבת –בשחור דרמטי (שתאם בצורה מביכה לחליפות המנטורים שלהם) ועשו את we are young  של fun , ממש שנייה אחרי שהוא יצא מהאופנה.

בין הפיינליסטיות היתה מורגשת חוסר אחווה והרמוניה, גם ווקאלית אבל בעיקר חברתית. נכון, מדובר בתחרות, והן לא באמת צריכות להיות חברות, אבל גם ככה הסטריאוטיפ על נשים שמתחרות זו בזו הוא לא הכי חיובי, והיה נחמד לו הן היו פועלות יותר כמקשה נשית אחת. אפילו עוד שיר שיבוצע יחד היה עוזר. דה ווייס הזכירה לנו שאנחנו חיים בעידן תחרותי (גם אם מדובר בבידור בלבד) של אינדיבידואלים ואינדיבידואליות, על כל המשתמע מכך.

הביצועים הראשונים היו חלשים. רודי פתחה בשמלה שחורה וחושפת רגליים עם "nobody's wife" של אנוק, אך זכר לנוכחות שלה התפוגג ברגע שהשיר נגמר. כשיובל בנאי אמר בפעם המיליון שיש לה נשמה גדולה זה הרגיש כאילו שהוא רומז על מימדי גופה ולא על כישורי השירה שלה.

עניין המשקל וגודל המתמודדות בלט מאוד בחצי הראשון של הערב, בו הפיינליסטיות חולקו בברור ל"לובשות השחורים" - לא כי הן אפלות אלא כי שחור זה מרזה, ו"לובשות הבהיר" בלבן וזהב, קלילות ומחוטבות.

לנשמה של רודי התווספו דבריה של שרית חדד על ה"קול הענק" של דנה. השיח על שתיהן התנהל במונחים פיזיים ואולי זה לא היה צורם כ"כ, אם גם על אופיר ולינה היו אומרים שיש להן קול גדול, אבל להן  יש קול "צלול", ו"יפה", לא "ענק". סביר להניח שזו לא התייחסות מכוונת, אבל בהמשך לקו המנחה של הערב, המסר הצליח לבעבע והפריע משמעותית.

דנה צלח ביצעה את "מציאות אחרת" של אייל גולן מוקפת בעשן ועצים, כשהיא חנוקה במחוך שנראה לוחץ ולא נעים, ושחור. שוב. אופיר בן שטרית עלתה בשמלה לבנה וביצעה את "אם ננעלו" של הזמרת שהיא נשמעה כמוה כל העונה, עפרה חזה, וכמוה, הוקרנה גם על המסך מאחורי בן שטרית. אגב, הבחירה המתבקשת מדי בשיר יצרה השוואה שפעלה נגדה. הביצוע היה טוב, אבל לא טוב כמו המקור שמאפיל עליו מבחינת ביצוע ויכולות ווקאליות של הזמרת המגישה אותו.  

לינה מחול ביצעה בחירה תמוהה, "what a feeling" בגרסה ריקה מרגש שלא שיקפה את יכולותיה. שום יהלום שיורד מהתקרה, שמלה מוזהבת ומתופפים על מים לא עזרו. עם זאת, היא הפגינה מקצועיות באופן בו ציינה לאחר מכן שהיא מקבלת תגובות גזעניות. והיא הזכירה למלעיזים את מוצאה, וגם הפעילה את הקהל על גלים של אמפתיה כששאלה אותם "אבל הרוב קובע, נכון?". אין ספק שהיא יודעת מה היא עושה.

רביעיית הגמר של דה וויס. צילום: טל גבעוני

רק שרית חדד מוכיחה עליונות נשית

שלב הדואטים החל באופן קצת יותר מעודד, כשלינה ושלומי ביצעו יחד את "כשאתה", והנוכחות הבימתית של לינה שבה להיות מורגשת. הבחירה של אביב גפן לבצע עם אופיר את "אתה פה חסר לי" שכתב במקור לנורית גלרון, הדגיש את הרצון לשוות לאופיר גוון איכותי, לא דיווה, חלילה, אלא מישהי שהקול שלה הוא נוסטלגי ואצילי. הקולות של אביב ואופיר לא ממש התמזגו לכדי שלמות, אבל אופיר ביצעה את השיר מצוין.

שרית ודנה ביצעו את "where have you been all my life" של ריאהנה, כשהמנטורית שרית חדד, שהאנגלית בפיה גם כך קלוקלת, עדיין מצליחה להאפיל על המתמודדת שלה, שהלכה לאיבוד במקצב ובעיבוד המוצלח של השיר. לצערה של דנה, היא הייתה יותר עסוקה בלא ליפול במדרגות, לתופף ולסיים להגיד את המילים באנגלית עד הסוף.

כדי להוכיח שהם זכאים לתואר רוקיסטים, המשינות ביצעו עם רודי את השיר היחיד של סיסטם אוף אה דאון שמשמיעים בגלגלצ "lonely day", ורודי עמדה בו בכבוד, קרוב לוודאי בגלל שיובל בנאי נשמע מזייף וחורקני ובאופן כללי פשוט איום.

בכלל, המנטורים היו מעייפים לאורך הגמר הארוך הזה, במיוחד מעודף פרגון זה לזה, שנראה צבוע כמעט כמו האהבה ששוררת בין בנימין נתניהו ויאיר לפיד. המנחה, מיכאל אלוני, המשיך לאהוב את כל המתמודדות, אבל החזיק את התוכנית הרבה יותר טוב מאשר בעונה הקודמת, למרות שגילינו שהוא לא יודע לספור לאחור מעשר. לעומתו, ירדן הראל, המשיכה לדקלם ולהיות בלתי נסבלת, בעודה מבקשת מהמתמודדים מחצי הגמר לתת תשובות חד הברתיות.

מי סימס ללינה מחול?

רק כשהגמר הצטמצם לשתי מתמודדות, העסק נהיה מעניין, ואפילו סמלי: הדתייה (שחשפה ברכיים!) ובילתה שבועיים בהשעיה מהאולפנה בגלל התשוקה לשיר, שנשמעת כמו ארץ ישראל הישנה והטובה, מול הערבייה (הנוצרית) בעלת המנעד המדהים, זו שגם היא ישראל, כי אחרת איך הגיעה לגמר מבוסס הסמסים?

בהתאמה, לינה ביצעה את "הללויה" של לאונרד כהן. הביצוע היה רחוק מלהיות הביצוע הכי טוב שלה. אפילו האודישן שלה היה חזק יותר. גם היא וגם אופיר שרו את שני השירים האחרונים כשהן עומדות על הגבהות מיותרות שלא הרימו את רמת הביצועים עצמם. "הקיץ האחרון" של שפיות זמנית היה בחירה טובה, אבל למעט ה-20 שניות האחרונות שלו אופיר לא החזיקה את השיר, היא עברה דרכו.

ואז, התוצאות: הייתי משוכנעת שללינה לא יהיה סיכוי מול אופיר, בדיוק כשם שלרוני פרי, נערת השוליים, לא היה סיכוי מולה. והנה, גבירותיי וגבירותיי, מהפך. 62% מול 38% העדיפו את לינה על פני עופרה, סליחה, אופיר.

לרגע אחד זה היה באמת מרגש. וכשלינה עלתה חזרה לשיר שוב, הפעם הביצוע הכיל את כל מה שלא היה בה כל הגמר. עוצמה, שחרור, ניצחון.

עכשיו נותר רק לתהות אם היא קיבלה את הסמסים האלו כי כל מי שסימס לא באמת התעניין בהבדלי דת, או שמא היה מדובר באחוזי הצבעה מגזריים לחלוטין. ואולי זו החזות וההגשה הא-לאומית שלה, הנקייה, החו"לית כל כך, שקסמה לקהל וגרמה לו לחשוב שאם התפייסנו עם טורקיה, גם השלום עם הערבים הוא במרחק סמס אחד.