הומור ושואה? המציאות עלתה על כל דמיון
אני אוהבת להאזין ליואב גינאי "מה יהיה" (ששי ב 10:00) ול"גאון ברדיו" (יהורם גאון, 13:00) - רשת ב.
היום גאון סיפר על ספר "מבעד לדמעות"* בעריכת איתמר לוין- (דר' איתמר לוי חוקר את נושא השואה). לא מדובר בבדיחות בדיעבד על השואה (באשר אלי-כאן מסתיים ההומור שלי) אלא בהומור של יהודים בעת הכיבוש הנאצי, בגטאות ובמחנות. הומור עצמי. גם אני חושבת שהומור, ובעיקר הומור עצמי, הוא דרך מבריאה מאד להתמודד עם מציאות חיינו העגומה. מי שהתברך ביכולת לצחוק, ולצחוק על עצמו, על אויביו, על נסיבות חייו, גם האומללות ביותר, (יש לי הרגשה שכולנו מסכימים שהשמדת-עם המונית המסתתרת מאחורי אידאולוגיה היא מציאות חיים מסויטת) יצליח, כנראה, להתמודד טוב יותר, לסייע לעצמו ולזולתו, ואולי אפילו לשרוד.
גאון קרא כמה דוגמאות. אני מצטערת להתוודות: איני זוכרת דווקא את השנונה ביותר, ואולי יש סיבה לכך שאדם זוכר דבר אחד ולא דבר אחר. מכל מקום, אחת הבדיחות ש"רצה" ב??צ?ר להם: מורה גרמני מבקש מתלמידים להשמיע סיסמאות לאומיות. ילד אחד אומר: "הייל היטלר"; המורה: "כל הכבוד"; ילד שני מצביע ואומר: "תחי גרמניה". "מצוין" מתלהב המורה. ילד נוסף מצביע ואומר: "יחי עמנו לנצח". "כל הכבוד", מתפעל המורה, "מה שמך? "ישראל גולדברג!" משיב הילד. --- אני ממליצה לעצמי ולכם להתוודע לספר שהיועץ המדעי שלו הוא פרופ' צבי בכרך, ושיצא גם בהוצאת יד ושם (שנת 2005, אם הבנתי נכון מהאינטרנט).





React to WordPress