"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה..."

בבית הספר, ביקשו מהילדים ללמוד היטב את מילות השיר לקראת הטקס. השיכבה של הבכור נבחרה לערוך את טקס יום השואה. כבר יומיים שהוא מסתובב בבית ומבלי לשים לב מזמזם לעצמו את הלחן של שיר הפרטיזנים שכיתתו נבחרה לשיר. התכנים כבדים. כבדים מנשוא, אבל כששואלים אותם הם בעיקר עייפים מהחזרות המלאות. שעות ארוכות של חזרות לקראת הטקס שייערך ביום שני בבוקר. אז, הם יעמדו בשורה אל מול כל בית הספר וקומץ הורים שהצליחו לצאת בשעת בוקר מוקדמת בראשיתו של עוד יום עבודה.

בית הספר נותן תשומת לב גדולה לכל פרט ופרט בטקס. התכנון מעולה. כל ילד וילד יודע בדיוק את מקומו. מתי עליו להיכנס, ליד מי עליו לעמוד, מתי לצעוד ומתי לשבת. כל ילד יודע את השורה אותה עליו לדקלם, את מילות השיר אותו נאמר לו לשיר ואת צעדי הריקוד עליהם חזר שוב ושוב ואז פעם נוספת, ליתר ביטחון כמובן. האולם מוכן, צוות האחזקה בראשות אב הבית היקר מוכן גם הוא. הכול מוכן. הכול יהיה מושלם, כמו שצריך להיות, בדיוק כפי שצריך להתנהל טקס יום השואה כהלכתו במדינת ישראל.

כן, כך בדיוק זה נראה כשעומדים מרחוק ומביטים. נוח כל כך להביט כך על הדברים. נוח לראות את הילדים עובדים קשה, שעות על שעות של חזרות. הנה מחדירים בהם ערכים, הנה הם מקבלים שיעור על מורשת ישראל, על אחד הפצעים הכואבים ביותר של העם היהודי. משהו הם עושים שם נכון.

אבל כשמתקרבים קצת....

"סיפרו לכם משהו על השיר הזה שביקשו מכם ללמוד בעל פה?", אני שואלת את הבכור. התשובה שלו גורמת לי להצטער על השאלה. התשובה שלו בועטת אותי קרוב מאוד אל התמונה האמיתית. קרוב מדי. והנה היא נגלית לפני. במערומיה. כמה סמלי. כן, נתנו להם ללמוד את השיר בעל פה ואמרו להם כי קוראים לו שיר הפרטיזנים. לא, אף אחד לא סיפר להם מי חיבר את השיר ולמה. לא, אף אחד לא סיפר להם שמדובר בהמנון הפרטיזנים. אף אחד לא שוחח איתם על המשמעות העמוקה כל כך העומדת מאחורי המילים ואיך הפך השיר הזה לסמל ההתנגדות ההירואית לנאצים. אף אחד לא טרח לשנייה אחת לעצור את בליל החזרות המפרך כדי להביט אל תוך העיניים של הילדים הקטנים האלה ולהסביר להם בחמש דקות מה עומד מאחורי המילים הגדולות והנוראיות הללו שהם חויבו ללמוד בעל פה. אף אחד לא חשב שזה חשוב מספיק. 

מתי הפכו המהות לשוליים והשוליים למהות וכמה כואב שכך אנו נראים בעיני הילדים שלנו. הכול שטחי. הכול מלמעלה. שום דבר לא נוגע. ואחר כך מתפלאים שהם גדלים ולא מכירים, גדלים ולא מבינים ולא חשים את המורשת שלהם, את השורשים שלהם, את מי שהיו סבא וסבתא שלהם. אחך כך מתפלאים שהם לא מבינים מדוע עזבו בני נוער צעירים את ביתם והלכו אל הלא נודע להקים להם מדינה.

אז אני מפנה לו מקום על הכיסא ואנחנו יוצאים למסע של עשר דקות במחשב. בסך הכול עשר דקות. בעידן בו המידע כל כך נגיש, כואב לדעת שאף איש חינוך בבית הספר לא העלה על דעתו לשבת עם הילדים עשר דקות ולהסביר להם את מי הם צריכים לכבד ולזכור ולמה השיר הזה חשוב כל כך. הנה מתחיל המסע שלנו. אנחנו פוגשים בו את הירש גליק, יליד וילנה שבליטא ומגלים שהיה פרטיזן ומשורר שהחל לכתוב שירים עוד כנער. אנחנו לומדים על חייו בגטו ועל מעשי הגבורה שלו ושל חבריו הפרטיזנים. אנחנו לומדים על בני אדם שמגלים כוחות על בזמנים בלתי נתפסים. אנחנו לומדים על אנושיות. על רעות שנתנה לאנשים את הכוח להמשיך ולנשום.על תקווה.

אני מתבוננת בתצלום פניו של הירש גליק ומבקשת סליחה.

סליחה, על שאיש לא טרח לציין את שמך. סליחה, על שאיש לא טרח לעצור לדקה וחצי ולהסביר לילדים האלה שגם עבורם לחמת, על הכמיהה שחרטת בכל מילה ומילה בשיר, על הגבורה שלך ושל חבריך, על שהאמנתם בבלתי אפשרי, על כמה שהייתם מתפוצצים מגאווה לו הייתם רואים אותם עומדים לכבודכם בטקס שנערך על אדמת מדינת ישראל, לבושים בחולצות לבנות. סליחה שאף אחד לא טרח לומר לילדים האלה - "הרימו ראש, היו גאים, אתם הממשיכים שלהם, אתם הנכם הניצחון שלהם. העובדה שאתם שרים את מילות השיר הזה במלוא הגרון מבלי לפחד, כפי שהם פחדו, היא הניצחון האמיתי שלהם". 

סליחה.

המסע מסתיים. אנחנו נוחתים חזרה בשנת 2013. "באמת", הוא אומר לי, "לא ידעתי את כל זה".

"אולי אני אדפיס לך את אחד הדפים שמצאנו ותוכל לתת למורה, כדי שתראה לילדים?", אני מציעה לו.

אין לנו זמן, הוא משיב,אנחנו בחזרות כל היום.

אמרתי לכם - הכל מוכן, הכול יהיה מושלם.

בדיוק כמו שצריך להיות.