אמנון דנקנר הלך לעולמו-של מי החיים האלה לעזאזל
החיים הם הדבר היחידי שיש לנו, ואז אין. זה נעשה לי מוחשי מאד כשזה הפך קרוב מאד.
עדיין, כל פעם כשמישהו הולך מאתנו, גם אם הוא לא אחי הגדול (אין לי...) אני נדהמת. נדהמת-המלה הזו אמורה להכיל כל מיני רגשות לא פשוטים ולא בלעדיים שלא ציינתי.
דנקנר נתפס אצלי, וכנראה לא רק אצלי, שנים רבות, כאיש קשה ובוטה, כמי שבגללו הדחקנו את דן בן אמוץ ובכלל בגלל ההתבטאויות שלו.
בשנים האחרונות נחשפו לציבור צדדים נוספים ורכים יותר של האיש למרות מאמציו, אני חושבת, להכחיש אותם (האזנתי לשיחה עם יצחק ליבני), הכתיבה שאינה עיתונאית, כשרון המשחק ולכן גם ההומור, ו--גם הוא היה ילד מוכה, כנראה כמו לא מעטים בתקופה בה גדל, זה לא הופך את זה לקל יותר, גם אני חושבת שצרת רבים היא נחמת טיפשים.
אזכור את דנקנר כחבר טוב. לא שלי-לא הכרנו. האזנתי לדבריו באמצעי התקשורת והתרשמתי שהוא מגן על חברים בחירוף נפש (אולמרט, למשל).
אזכור את דנקנר כחברו החכם, המשכיל, רחב האופקים והנהנתן של טומי לפיד, מאז נפגשו.
אזכור את דנקנר כמי שהעיד על עצמו אצל פרופ' יורם יובל ב"שיחת נפש" שהוא איש משפחה.
אזכור את אמנון דנקנר כמי שלמרות שנראה איש גדול, חד ומשוחרר עד בוטה היו בו צדדים רכים ששמר, יש להניח, ליקרים לו בלבד.
תנחומיי למשפחה ולחברים,
יהי זכרו ברוך.





React to WordPress