כיצד משפיע יום הזיכרון על הילדים שלנו?
לפני שניגשים לעבד את נושא השכול עם ילדים, כדאי שההורים יתנו את דעתם על הקשיים שלהם כמבוגרים להפגיש את ילדיהם הצעירים עם שכול. חשוב לפתח מודעות לרמת חרדה גבוהה, לרצון 'לברוח' ולהימנע, או לאופציה להשאיר את הנושא למערכת החינוך לבדה.
עוד באון לייף:
ישנם הורים שסבורים שיש להימנע מאזכור הנושא בפני ילדים צעירים, אולם צריך לזכור שגם בגן דנים ביום הזיכרון, ושהתקשורת מוצפת במסרים על האבל והאובדן. הימנעות ההורים מלדון בנושא תשאיר את הילד בודד מול מה שיקלוט במסגרות אחרות.
חשוב לבדוק עם הגננת או המורה בכתות הנמוכות מה ייאמר וכיצד יתייחסו ליום הזיכרון, כדי שתהייה רציפות והמשכיות בין הבית למערכת החינוך. כדאי לתת לילד תשובות מותאמות לשאלותיו ולהתעניינותו מעבר למה שמערכת החינוך יכולה.
איך ילד מבין מוות
עד גיל שנתיים ילדים לא מבינים את המושג מוות. בגיל 3-4 מתחילה סקרנות בנושא כשהילד פוגש ציפור או נמלה מתה. הילד תופס את המוות כפרידה זמנית. בגיל גן החובה הוא מתחיל להבין שהמת לא ישוב, אך עדיין מתקשה ליישם את התובנה לגבי משפחתו הקרובה, או שהוא מפתח פחדים ממותם של ההורים.
תפיסה בוגרת של המושג מתרחשת בדרך כלל בגיל 9-10. אולם יש פערים גדולים בין הילדים בתפיסת מושג המוות, פערים שהם גם תולדה של ההסברים שנתנו ההורים לילדיהם במהלך ההתפתחות.
ההסבר למושג מוות כולל את האבחנה המבדלת בין מי שחי למי שמת: מי שמת לא מרגיש, לא חושב, לא רעב, לא צמא, לא זז, לא רואה ולא שומע, וגם לא כואב לו - הסברים קונקרטיים של המוות. עוד כולל המושג מוות את רעיון אי- ההפיכות: מי שמת לא יוכל לחיות מחדש. אומנם ילדים בדמיון רואים את המוות כזמני, אך המסר הבוגר הוא שמוות אינו הפיך.
אם הילד לא מקבל את הסבר המבוגר שהמוות אינו הפיך (או שההסבר מעורר בו חרדה, או שהמושג זר לו) אין מקום להתווכח. המבוגר צריך לתת את ההסבר אך חשוב לאפשר לילד להאמין במה שמתאים לו. כך למשל נהג יובל אטד, מחבר הספר הכוכב של סבתא : הוא מסביר לילד שסבתא שמתה אינה בשמיים, אך מאפשר לילד לחלום על סולם שיעלה בו ויפגוש את סבתא.
עשה ואל תעשה:
- לא נכון יהיה להגדיר מי שמת כאילו הלך לישון, כדי שהילד לא יפתח בעיות הרדמות ושינה. גם "התעלף" אינו הסבר נכון כיוון שהתעלפות, בניגוד למוות, היא מצב הפיך. יש מקום לומר לילד שאנשים קרובים לנו שמתו, ממשיכים לחיות בליבנו. יש לנו זיכרונות, תמונות, חפצים שלהם, אנו מתגעגעים אליהם ולכן לא נעלמו כאילו לא היו. יום הזיכרון הוא דוגמא לכך שזוכרים את האנשים שאינם היום אתנו.
- מותר לילד לא להיות עצוב גם ביום אבל. כדאי להתאים את ההתנהלות בבית להרגשתו (כן או לא רואים תוכניות בידור, למשל), אך לא כדאי לכפות על ילדים צעירים אבל שמלחיץ אותם ואינו ברור להם. אפשר להשתמש בגורמים טקסיים קונקרטיים כדי להמחיש את יחודו של יום הזיכרון: נר נשמה, דגל מורד או עטור סרט שחור או כל דבר שמתרגם את התוכן לתמונה קונקרטית.
- כדאי להכין את הילדים לצפירה כדי שלא ייבהלו. לגבי ילדים צעירים ניתן להשתמש במשרוקית, חליל או כל צפירה, שתכין את הילד מראש.
- כדאי לבדוק מה רואים בטלוויזיה, ולמנוע חשיפת ילדים צעירים לתמונות קשות.
- לילד צעיר שאינו מתחבר לסיפור על הרבה לוחמים או לאבל על הרבה נופלים (או מתים) אפשר לתת דוגמא של אדם אחד שנלחם, אם יש במשפחה אדם מוכר- אפשר לספר עליו.
- בסיפור יום הזיכרון אפשר להמעיט בספור הקרבות והמוות ולהדגיש יותר את היחד של תושבי המדינה, את השותפות והלכידות.
- אם ילד מעלה חששות שגם הוא ימות, יש מגוון אפשרויות לענות על פי תפיסתו של ההורה: הצבא היום חזק יותר, לא כולם הולכים להיות לוחמים, נאמין נקווה נתפלל שיבוא שלום.
דר' עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, אוניברסיטת תל אביב, מחברת הספרים דיאלוג עם ילדים ( דביר), והורים, ילדים ומה שביניהם ( עמיחי). שימשה כיועצת מקצועית לספר ”כוכב של סבתא”-ספר ילדים ובו גם הדרכה להורים להתמודדות ילדים עם אובדן .
React to WordPress
