לכל משפחה יש את החג המיוחד שלה. חג שמיוחד קצת יותר מיתר המועדים הרגילים, שנוגע קצת יותר. יום אחד בשנה שסביבו נוצרה הילה מיוחדת. כמו הנוסחה הסודית של קוקה קולה, הסוד הזה הוא משהו שנטמע בגנים ואין יודעים בדיוק ממה הוא מורכב. ברור וידוע שאיזו סבתא במשפחה המציאה את הנוסחה המשפחתית היוצרת תחושה מיוחדת השמורה לחג הזה בלבד, אבל לא ממש ברור כיצד זה התחיל והסבתא כבר לא איתנו כדי לחלוק את הסוד. הקסם הקטן הזה עובר מדור לדור, תוך קידוש המסורת המופלאה והתחושה הטובה של משהו הקושר אנשים המנהלים חיים נפרדים ביום יום, עצמאים לחלוטין ורחוקים פיזית זה מזה, וגורם להם להתאחד ולאיין לחלוטין את אלמנט הזמן והמקום.

באותו רגע נתון, באותו יום, כולם עוצרים הכול ומפנים הכול. מלכת או מלך השבט התורנים מאחד את כולם, מארגן את הטקס השבטי הנהדר הזה ומנצח עליו ביד מיומנת ואוהבת.

אצלנו במשפחה, החג הזה הוא חג השבועות.

לכל אחד יש את הזכרונות הראשונים שלו. תמונות חטופות ראשוניות של אנשים, מקומות, ריחות, מגע, שאיפה ראשונה של חיים מודעים ועצמאים. אצלי, חלק מהזכרונות האלו קשורים לחג המופלא הזה. הסבתא הטובה שלי עורכת שולחן ארוך ארוך שהגיע מן המרפסת כמעט עד למסדרון המוביל לחדר השינה. הסלון קטן וצפוף, אבל מלא בשמחה ואהבה מקיר לקיר. אחותי הקטנה ואני קופצות מאושרות ממקום למקום, קשה לנו כל כך להמתין לרגע בו תתחיל הארוחה.

ריח נפלא נישא מן המטבח. סבא שלי עובד שם ולידו מגש ענק מהביל של קלסונס אותם הכין במו ידיו, אחד אחד, כאשר התעורר לפנות בוקר ועבד בלי הפסקה. אנחנו מתבוננות בממזריות לעבר המטבח ומתכננות בשקט את המהלכים הבאים. על קצות האצבעות אנחנו פוסעות מאחורי גבו, מגיעות עד למגש, חוטפות אחד מן הכיסונים המופלאים הללו ואז פורצות בצחוק אדיר ובורחות כדי להסתתר באיזו פינה ולזלול יחד. כללי הטקס ידועים גם לסבא, הוא מעמיד פני כועס, רודף אחרינו וצוחק איתנו, שמח כל כך. ככה אני רוצה לחקוק את תמונתו בראשי. לא בסוף ימיו. לא רזה, בלי יכולת לאכול או לדבר. אני לא רוצה לזכור איך אני מטיילת איתו בכיסא הגלגלים ומראה לו ציפורים ברחוב בניסיון להעלות חיוך קטנטן על הפנים שלו, החשוכות כל כך.

אני רוצה לזכור רק את האיש הזה שידע לאהוב אותי עד עמקי נשמתו ורק חיכה לרגע בו נעולל איזה תעלול כדי שיוכל להשתולל איתנו.

שנה שלמה היינו מחכות לאכול קלסונס וביום החג, אכלנו ממנו כל כך הרבה עד שלא יכולנו כבר לראות עוד כיסון אחד.

בבית של סבא גר היום מישהו אחר, פוסע הלוך וחזור על אותן הרצפות עליהן שיחקנו אחותי ואני. אני עוצמת עיניים ויכולה לדמיין אותנו בשמלות חגיגיות משחקות בחדר האורחים על הרצפה, יורדות לגינה למטה, סופרות את הדקות עד שנוכל לזלול את הארוחה הטעימה ואף אחד לא יגיד לנו עוד לחכות.

אחרי שסבא נפטר, נטלה אמא שלי את המושכות לידיה, למדה בלית ברירה להכין קלסונס ומאז הפך החג לטקס שבטי בו אנחנו נפגשים מוקדם בבוקר, מכינים את הארוחה בעצמנו ואחר כך מתפטמים עד עילפון. היום, מצטרפים גם הילדים לטקס, לשים, מרדדים, קורצים צורות מן הבצק, מגרדים גבינה. אחרי הארוחה, מקנחים כמובן במלבי קר ובאורז בחלב ומספרים איך סבא היה עושה את כל העבודה הזו לבדו.

 

אנחנו עדיין מתגנבות בשקט אל המטבח וגונבות כיסונים מן הסיר הענק. זה לא יהיה חג שבועות אמיתי בלי. עם השנים נוספה מסורת מופלאה נוספת שעיקרה מלחמת קמח סוערת. אמא שלי תמיד כועסת. זה תמיד גורם לנו לזרוק קצת גם עליה.

 

קיימת בי תקווה גדולה, כי חלק מן התחושות האלו אנחנו מצליחים להעביר לדור הבא. אני מקווה שהם יידעו להמשיך את המסורת המדהימה הזו ולדעת לשמר את התחושה הזו של שבט. של יחד.

אני מניחה, שהחג הזה מחזיר אלי, אפילו אם ליום אחד, אפילו אם רק לכמה שעות את סבא שלי היקר. אני מדמיינת שהוא איתנו, רודף אחרי ואחרי אחותי הקטנה אחרי שראה שגנבנו מהקערה.

 

תמיד תישאר בלבי, איש יקר. אני מתגעגעת אליך עד כאב. אבל מתוך הכאב והכמיהה אליך, החלטנו לצמוח, לאחד, להמשיך ולא לשקוע. אני יודעת שאתה בטח גאה בזה.

תודה על שעשית את החג הזה כל כך מיוחד עבורנו.

 

 

 

 

 

תגיות