"שמוליק! התקשרו לזמן אותי לראיון לתואר שני"


    "מזל טוב"


"מה מזל טוב? ראיון, עוד לא התקבלתי. זה השבוע אני לא אספיק לעשות שורשים לפני"

 

"זה לא שלא תתקבלי בגלל השורשים. הדר הייתה טובה אבל לא אהבתי את הלוק אתי אלון"


"מצחיק שמוליק, אתה ממש מבוזבז שם בטכניון"

 

מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי משתוקקת להיכנס מבעד לדלתות האקדמיה. מדובר בילדת הדיסלקציה הראשונה, לפחות במבחנת עיירת הולדתי. כזאת שהיו לה מבחנים בעל פה וממוצע בגרות  60 (העיקר שעברתי), חוסר יכולת לשחרר עמוד כתוב ללא תיקון שגיאות וקושי להבדיל בין צד ימין לצד שמאל.  עד היום בשניה הראשונה של התעוררות מיקיצה טבעית מאוחרת עולה בי הנטייה לתחושה טרודה מהעבר;  אוך, שוב לא התעוררתי לשעת אפס. לחץ, לחץ, תחשבי על שקר, חוזרת לישון

 

את לימודיי בהשכלה הגבוה התחלתי כמועמדת לתעודת הנדסאית במכללה אקדמית. המחשבה על תואר ראשון מתה עוד לפני שהגיעה לקצה הקודקוד. דעה המבוססת על העבר שקריאת מאמרים,קריאת ספרים, קריאת אנגלית וכתיבה של יותר משתי פסקאות בעברית תקנית זה לא בשבילי כך שלימודי ההנדסאות  תאמו את הנתונים והתלבשו נכון בנוף שממנו באתי. ואכן את לימודי התעודה שרדתי, הגעתי יותר בוגרת ולקראת המבחנים למדתי קשה והצלחתי להפוך את ה-60 ל-70. על אף שחבריי מסביבי הגיעו לציונים כמו 80-90 בלי למצמץ אני ל-70ציפיתי. עם ה-70 הייתי מרוצה. כזאת אני וציונים זה לא בשבילי ,רציתי רק שיתנו לי את התעודה ואני אסתדר. מבחינתי אנשי האקדמיה היו נראים רחוקים כל כך מעולמי עד שבכלל לא ניסיתי להבין איך מתקשר עולמם הערכי לעולמי המעשי, חיינו בשני יקומים מקבילים, אני בפלסטין והם בפאריז. את הסטטוס הבטוח והידוע מראש גדעה המכללה האקדמית כשהודיעה שהיא מחייבת את תלמידי התעודה להשתלב בכמה קורסים אקדמאים. דבר שהעלה אצלי את סף החרדה ולהתנהג כמו שאני נוהגת כשאני לא מבינה, לזלזל בסובבים על פלצנותם. בעודי מסתובבת במסדרונות האקדמיה כמו תיירת ישראלית המצחקקת על המקומיים, ה"ווירדואים" בעברית שלטענתי היהירה בעצם הם אלו שלא מבינים, פתאום זה קרה. לא ברור איך ומתי בדיוק, זה בטח נשא את השם "הטלנובלה הדרום האמריקאית כשחרור האישה מכיבוש הגבר בויאטנם" או משהו בסגנון וה-100 הראשון הגיע. התאהבתי, המהגרת מגולת הנכשלים זכתה סוף סוף לנשק את אדמת המצטיינים


 אני אכתוב בשבילך


     תעלי את התמונה לפייסבוק" גערה בי חברה בעת בילוי משותף בפאב"

ותכתבי"

   "Girls Just Want To Have Fun" 

 

"תביא אני אכתוב בשבילך


אני יודעת לכתוב!"  תפסתי את הפלאפון והזזתי אותו ממנה בנחישות"

  

היא לא ידעה אבל ההצעה לחלץ אותי מהכתיבה הובילה לריב גדול ביני לבינה כאשר כולו התנהל בראשי. כעסתי עליה שחשבה שאני לא יכולה לכתוב. איך היא מעזה לחשוב שהיא יכולה לעשות משהו שאני לא, הרגשתי את דפיקות הלב מתגברות בעודי מסתובבת בבית ממקום למקום. איך יש לה את החוצפה לזלזל בי, הדפיקות עלו לי מהלב לראש גופי הזדקף השפתיים מלמלו בפקודת העצבים: "ואת הנחישות לחשוב שהיא יותר טובה ממני". הייתי כבר בסיומו של התואר הראשון, מחר הראיון לתואר השני ועדיין לא הצלחתי לשכנע שאני לא הנכשלת מפעם ולא רק שאינני נכשלת, אני גם מאוהבת. ההצלחה דרבנה אותי להירשם לעוד ועוד קורסים ולהפתעתי התברר כי למרות החלטה מקובעת שזהו לא עולמי מדובר בכפפה מותאמת בול לכף ידי. קריאת מאמרים, גיבוש השקפת עולם מחקרית ותהייה על קנקנו של חור בקיר היו כבר חלק מאונתי השמאלית. את הילדה שלא מצליחה להתרכז בשלושה עמודים בספר זנחתי מאוחר. אבל היא (לקחתי מנת אויר גדושה שנעצרה בתחילת קנה הנשימה) מתעקשת להוכיח שהילדה הזו עוד קיימת. איך היא עדין חושבת שאני הנכשלת מפעם. האמת (שיחררתי אויר וגופי הרפה) שלזכותה ייאמר שאף פעם לא באמת ניסיתי להוכיח אחרת. זה לא קל לעמוד מול אנשים מהעבר ולהגיד "אבא אמא, אחיות, חברים יקרים, אני יורדת מהנוף שבנינו ביחד. נכון, רק אתמול אהבתי "לגעת באושר" 

 והיום סיימתי לקרוא שני מאמרים על פיילם נואר, אבל אני עדין מצחיקה, משוחררת וכפית

?צ'ייסר

 

הריחוף נפל אל המציאות 


" התקבלתי!" שמוליק חטף את המכתב מידי


"ידעתי שתתקבלי, אפילו עם השורשים השחורים" 


"טוב, באמת הגיע הזמן לחדש אותם"


הגעתי למספרה מרוגשת מקבלתי לתואר. כבר שכחתי מהריב הבידיוני עם חברתי, התישבתי על הכיסא והרשיתי לעצמי להתעלם מהמראה הגדולה ולתת למחשבותיי להפליג בקלילות אל חזיונות מוצלחים. דמיינתי איך אני מסתובבת במסדרונות האקדמיה ומסיימת את התואר בהצטיינות יתרה. כשלמחרת מחכה לי הרצאה באולם פריזאי בעל תיקרה גבוהה, לבושה שמלה אדומה ומתמודדת עם מחיאות כפיים מפרגנות בלגימה מכוס שמפניה. נדדתי בפיזור פנטזיות מופרזות, והתור למספרה הפך להתארגנות לקראת טקס הענקת הדוקטורט שלי.


"בבקשה, זה 200 שקלים"


הוצאתי בקלילות את הפנקס מהתיק ובדיוק כשנגע העט בנייר ההמחאה לרשום את הסכום, הריחוף נפל אל המציאות והוריד אל עיניי מסך בלאק אוט. איך כותבים 200 מייתאם מתיאים מתעיים, אמל'ה, איך כותבים 200


יש לי בלאקאוט שכחתי איך כותבים 200 " התוודיתי מול מספרה הומה" 

הספרית לקחת מידיי בנחישות את הצ'ק וכתבה מאתיים


"לא נורא! תחתמי פה למטה. בקטנה"


בטח בקטנה מי עוד קונה שמפו ב-80 שקל, יצאתי ממורמרת מהמפגש עם הקרקעית. בדרך הביתה חשבתי שעם כל ההירהורים למראה חוסר הקשב שלי והוידוי על הבלקאוט, בטח הסובבים חשבו שיש לי פיגור שכלי או שאני עולה חדשה