הדרך אל החופש
יום שישי בצהריים. חבורה מכובדת של הורים מתכנסת באחד מאולמות הספורט בעיר לכבוד טורניר כדורסל בנות. אנחנו כאן כדי לתמוך, לעודד, פשוט להיות ליד. לפגוש במבט הזה שהן מרימות לעברנו מדי פעם רק כדי לוודא שראינו את הסל האחרון שקלעו, את הרגע המושלם שהצליחו לגעת בו וגם בשביל לפגוש במבט שרק מחפש חיזוק. אפילו קטן. מעין חיבוק וירטואלי, נשיקה גדולה מרחוק.
הבנות עוברות בין התחנות השונות. הן מעודדות זו את זו, רצות וקופצות, חדורות התלהבות. הנסיכה ממוקדת לחלוטין. לא קיים דבר סביב, רק היא והבנות. רק היא והכדור. המטרה סומנה והיא תעשה הכול כדי להגיע אליה. הכול תלוי בתוצאות, בהצלחה, במימוש. מדי פעם היא שולחת לעברנו מבט. רק לוודא. בכל פעם מחדש מהממת אותי העצמאות הזו, מפליא אותי לראות את הגורים האלה משילים אותנו מעליהם והופכים להיות חלק מקבוצה נפרדת.
אני מרימה את ראשי ומתבוננת עמוק אל תוך הנוף הנשקף מן החלונות הענקיים והסגורים שבאולם, רק כדי לראות דרור קטן אשר מבקש את דרכו החוצה. הוא עובר מחלון לחלון במהירות, מנסה לשווא לצאת אל החופשי. כלוא. לו רק היתה דרך לכוון.
על הפרקט ממשיכה מלחמה מסוג אחר. קבוצה מול קבוצה. הקטנות נלחמות על כל כדור, קופצות בהתלהבות מול כל סל אותו מבקיעה אחת מבנות הקבוצה ומאוכזבות מכל פיספוס. אני רואה אותן נלחצות, בודקות את התוצאה כדי לוודא את מיקומן. הן נראות מודאגות כל כך כשלא הצליחו, כאילו זו נקודת המפנה של חייהן. לו רק היתה דרך לכוון.
לדעת ליפול ולקום, לספוג ולהמשיך הלאה, להתמיד, לא לוותר, לא להפסיק. לעולם לא להישבר. ואולי לפעמים כן. איפה האמת. היכן מתחיל החיזוק שמעודד ילד להיות ווינר ולמצוא את ייעודו ובאיזו נקודה בדיוק הוא הופך להיות מכבש אשר גורם לילד רק לרצות אותנו. מתי נדע לכבד את רצונו של הילד לעזוב, לוותר, לשמוט חלום ומתי כדאי להסביר לו כי בחיים צריך לדעת להילחם. כי עבור הדברים הטובים באמת, צריך לעיתים להילחם.
אולי, נגזר גם עלינו לעוף מחלון לחלון, לנסות, לגשש, לפגוע בקיר, לכאוב. לכאוב וללמוד. לכאוב בשקט, לכאוב בצעקות, לכאוב עם חיבוק של אמא או לנשום עמוק ולהתגבר לבד. לכאוב ולהבין.
כמו הציפור, גם הדרך שמובילה אותנו לחופשי, היא דרך חתחתים. היא עוברת בין מיליון חלונות ראווה המפתים אותנו לכיוונים שאינם מתאימים לנו, היא מושכת אותנו לסיפוקים מיידיים, לנוחות רגעית. האמת תמיד תצוץ בסוף, הקיר תמיד יהיה שם כדי לשקף לנו בחזרה. ברי המזל יגלו אותו מיד. היתר אחרי שנים רבות של תסכול, שחיקה, אחרי שנים רבות של כאב, של למה לא עשיתי את זה קודם, של מה יכולתי להיות היום. למה וויתרתי.
הדרך האמיתית שלנו, זו שתוביל אותנו לאור הפרטי שלנו, עוברת דרך מסדרונות צפופים ומפותלים. אנחנו תמיד ניתקל במי שיאמר שאנחנו לא יכולים. לעיתים האויב הגדול ביותר שלנו יהיה הלב החרד. חרד מפרנסה, משינוי, מכישלון. לעיתים חרד מהחופש.
אנחנו רגילים כל כך לתבניות, לסכימות ברורות. מה יקרה אם נשבור אחת, נבנה אחת משלנו. נעצום עיניים ונקשיב לנפש התרה אחר האמת. היא שם. היא לא קשורה בכלל לחלונות ולנוף שמאחוריהם. את היציאה שלנו אל החופש אנחנו יכולים למצוא גם מאחורי דלת צדדית אפורה. רק להגיח, רק להשיל, רק להמשיך לחפש את מה שנכון עבורנו.
הטורניר מסתיים. האמזונות שלנו חוזרות מהקרב. הגביע לא שלנו. לא הפעם. הנסיכה נושכת שפתיים, זוקפת קומתה ויוצאת מן האולם.
שיחקתן נהדר, אני אומרת לה.
אני יודעת, היא משיבה לי בשקט.
תרצי להמשיך גם בשנה הבאה?, אני שואלת בזהירות.
ברור!, היא מביטה בי במבט מלא פליאה על עצם השאלה. אני הרי כל כך אוהבת כדורסל, היא מסבירה.
הדרורית הקטנה שלי.





React to WordPress