התחרמנתי מהמופע של אוהד נהרין    .

זה שינה לי משהו בגישה, זה נשמע גדול, אבל זה משהו קטן    .

 

לא הפסקנו למחוא כפיים, הדרן ראשון, הדרן שני האורות כבר עלו אבל כל הקהל המשיך לשבת, למחוא כפיים ולא לרצות שזה יגמר.

הרקדנים שעמדו מאחורינו הזיעו, הורידו חולצות, הרביצו לעצמם על החזה וזה עורר את כל החושים.

הרקדניות הסתכלנו על הקהל במבט חודד, בלי למצמץ, ועם המון כוח.

כבר רציתי שזוג אחד יעשה את זה על הבמה, כל כך הרבה מתח נבנה, רכנתי לכיוון הבמה בציפייה חושבת איך שאנחנו מכירים את הגוף שלנו הכי טוב    .

אבל זה לא מדויק, אנחנו כן מכירים את הגוף שלנו, אבל רק את מה שאנחנו פחות אוהבים, או את הדברים כשאנחנו רוצים לשנות

מכירים הכי טוב את מה שאנחנו בוחנים שעות כדי לראות אם הוא באמת כה נוראי

מכירים כל כתם לידה, נמש סורר, צלקת מגיל ארבע, גושי שומן בירכיים, שערה לבנה שתמיד יוצאת מחוץ לשורה, אצבע עקומה, טבור בולט, קרסוליים עבים, פיקת ברך בולטת, סנטר מחודד, קמט בזווית העין וגומת חן בישבן

ואז פתאום אתה מגלה שיש לך עור רך, אתה נוגע ונהנה מהתחושה

 

כשאתה רואה ותופס משהו טוב אתה לא יכול לקום וללכת, אתה צריך להישאר שם גם אם זה אומר שתתחנן לעוד.

והרצון לחופש, בלי גבולות, עד הקצה, עוד ועוד רגעים של שיא, עוד יעד, עוד מטרה שסופקה, אין עכבות, הכל מותר, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות.

 

עכשיו הם מתנדנדים בנדנדות עץ על הבמה, אצבעות הרגליים שלהם כמעט ונוגעות בראשי האנשים שבקהל, הרקדניות נעות כמו חיות, זוחלות על הרצפה ונוגעות אחת בשנייה, הרקדנים הזכירו לי חבורת נערים מחוץ לשער הגימנסיה, עורבים לנערות התמימות רק שהנערות כאן לא תמימות כלל.

בכלל, זה מרגיש שהתמימות היא כבר לא חלק מהמשחק, אנחנו בפוסט עידן התמימות, תמימות זה ללוזרים, קדימה להתקדם לעידן הפיכחון, בלי פילטרים, הכל בפנים, ובמה שלא נאמר בפנים יאמר עם זיופים, כדי עוד יותר לפגוע.

כנות זה דבר מעצבן.

 

אחרי ההופעה הרגשתי שאני חייבת חיבוק, חיבוק עמוק וחזק, הרגשתי חשק גדול ותשוקה, אני לא יודעת בדיוק למה    .    

כמו תמיד שאני רואה גבר מבוגר, מן סבאל'ה, יש בי רצון וצורך לחבק אותו, להציע לו לשבת, לעזור לו   .

אולי משהו בי יעכב את ההזדקנות שלו.

זה גרם לי לעשות ולהתנהג אחרת באותו הערב, לא אחרת ממש

עדיין הייתי אני

אבל חלקה יותר

 

בדרך חזרה הביתה, אני הולכת על דיזינגוף ואז נזכרת שאני צריכה לקחת אוטובוס הביתה, נעמדת

בפינה ומחכה למונית שירות.