שמוליק קנה סכין

    "לאן?"

"להביא סכין, עצבנת אותי" 

שמוליק יצא ואני נשארתי פעורת פה במיטה. הרמתי גבות, עיקמתי את פי והרהרתי ; חשבתי שהוא מצטער על המריבה של אתמול וכנראה יצא לפייס אותי במתנה. כעבור חצי שעה שמוליק חזר הביתה ובאמת הביא סכין אך לתדהמתי לסכין לא היה ישיר קשר אלי. לשמוליק יש "קראש" על המטבח וכבר זמן רב שהוא רצה לקנות סכין אמיתית, גדולה כמו של שפים כזאת עם נוכחות מטבחית. המתנות המשונות שהגיעו עם גיחתו של לביא לעולם דרבנו את שמוליק לקנות את מושא חפצו. את מחמם (סחיטה של קהל שבוי) הבקבוקים מהמשביר הוא החליף בסכין. מסתבר שהוא אכן מקשיב למילמולי התלונות בנסיונות כושלים לתזמן את המחמם לחמם בדיוק לזמן הארוחה. היה אפשר להחליף באיזה בגד או תכשיט, חולצה, פיז'מה חדשה, נעלי בית חמודות כאלה של אריה. בסדר, סכין זה גם חשוב, אני אחתוך לי בצל ואבכה בשקט.

"פששש איזה סכין".

קרא שמוליק קריאות עידוד אל עבר הסכין כשהוציא אותה באיטיות דרמתית מההעטיפה והציג אותו לעבר עיניי ועיניו הצופות של לביא המוחזק בידי.

"אולי עכשיו סוף סוף יהיה לי חשק לחתוך סלט". אמרתי בנסיון נואש אחרון לקשר את הרכישה אלי.

שמוליק לקח את הסכין והכניס אותה למגירה.

"זה לא טוב לשים את הסכין במגירה אני אכניס את היד ואחתך, אני יודעת שזה מה שיקרה"

"אז איפה לשים?"

הוא הרים את הסכין חזרה והפנה מבטו לכיוונו כשהסכין חוצה בקו אוירי את ראשי וראשו של לביא. הנחתי את לביא על הריצפה

"צריך לקנות לה בית כזה מעץ שעומד על השיש מיוחד לה".

"אז נקנה לה בית"

שמוליק הניח את הסכין על השיש הרים את לביא והם הלכו לשחק בסלון. נישארנו אני והסכין במטבח. הרמתי את הסכין, הסתכלתי על הלהב החדה שלה. היא היתה גדולה ומרשימה ונראתה כאילו היא משרתת איש ממש שמן. קירבתי את הסכין אל פני ובראש התחילו לרוץ תסריטים. דמיינתי איך בטעות אני מעבירה את אצבעותי בלהב ופוצעת את ידי, איך במהלך ניקוי חזה עוף אני מנקה לעצמי גם זרת, איך אני שומטת את הסכין מהיד והיא נופלת ישר לקצה הראש של הילד שלי שזוחל מתחתי, מחלקת לו את הגולגולת לשניים ומפלצת יורקת אש יוצאת לו מהראש ושורפת אותנו למ... טוב די, לקחתי את הסכין ושמתי בפלסטיק של השטיפת כלים.

בלילה לפני שנירדמתי חשבתי שפעם לא פחדתי מסכינים ובכלל מאז שלביא נולד אני נזהרת יותר בכביש, אני חוצה ומסתכלת ימינה ואז שמאלה ואז שוב ימינה, מה שפעם לא קרה. גם חדשות אני לא מסוגלת לשמוע, כל פעם שנשמע בחלל האויר קולו של הקריין אני מרגישה כמו חוזרת לגיל 6 כשאטמתי את אוזניי במיטה שמהסלון קולו של חיים יבין דיווח על רציחות בכותל. בעוד אני מהרהרת על החרדות החדשות והמתחדשות שלי ניגשתי למיטה של לביא, הנחתי את ידי על גבו ובדקתי את נשימותיו, הוא נשם למופת וישן בשלווה עד שהאייפון השמיע צליל הודעה. אורי חבר ילדות:

"אחרי המתנה צפיה ותקווה אנחנו מאושרים לספר שהבייב הקטן שלנו יצא ומודים על פלא היצירה".  

הרדמתי את לביא בליטופים וזרקתי בביטול את האיפון על מיטה. הודעתי לשמוליק הישן שלימור ילדה. הוא בתגובה ממלמל "מסכנה" וחזר לישון. נישכבתי במיטה ובהיתי בתיקרה. חשבתי על הבחירה של אורי להודות על פלא היצירה. פתאום משום מקום חבר ילדות איתו נהגתי להבריז משיעור ספורט, לצחקק בזילזול על עוני התשובות המתחנפות בשיעור ספרות ולהשתכר בטיול השנתי ולהקיא בסף הדלת של החדר של המורה, כותב לך הודעה בה הוא מודה במתקתקות של רוטב מייפל על גלידת וניל לאלוהים, ועוד איזה תוצרת של הבורא- הלידה?!.

את ההתמרמרות על אורי גדעו פלאשבקים בלתי רצוניים מהלידה. ניסיתי להרחיק ולהעלים אותם ולהירדם, אבל הם התקיפו ועלו חזרה. ניזכרתי בכאבים שלקחו ממני את השליטה, בדרך הלילית לבית החולים, באפידורל שהפסיק לעבוד, באורות שנעו במהירות בדרך לניתוח חרום. דיימנתי את המנתח מתקרב לי לבטן עם סכין גדולה שתפסה את מרכז התמונה בראשי ופוצע לי אותה. שמתי כרית מעל הראש והכרחתי את עצמי להירדם.   

זה החתך? שטיות

כשהגענו לבית של אורי ולימור הוא ­היה מלא באנשים, חלקם עמודים עם מגשי אוכל וחלקם ישובים עם חצי תחת על ספה סביב לימור השרועה במרכזה ומקרבלת אל חזה את ביתה הבכורה. נכנסתי לבית וחיפשתי בין כל הראשים את ראשו של אורי. חששתי שבמקומו אמצא דובון אכפת לי יורה לבבות. יריתי שלום כשבדיוק אורי יצא מחדר עם טיטול, חיתול ועיניים אדומות. התחבקנו חיבוק חם של מזל טוב וניגשנו לספה לברך את היולדת. לימור נראית מותשת, היא חייכה לעברנו וגילגלה עיניים כאילו מסמנת שהייתה שמחה ששאר הנוכחים כבר יפנו ממנה את מרחב הנשימה.

"בעצב תקרעי לעצמך את הצורה ותלדי 3 קילו ילדה"

התפרץ אורי כשאלתי את לימור לשלומה (ואני נשמתי לרווחה). לימור סיפרה את סיפור הלידה שלה בעיניים נוצצות, היה ניראה שאין לה כוח לחזור אחורה לאירועים אך היא מרגישה את הצורך. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי סיפור לידה מאז שחוויתי את שלי. תוך כדי הסיפור התערבבו חוויות של לימור ואורי עם התחושות שלי ושל שמוליק. הסיפורים אומנם שונים בהגדרתם (שמונה שעות, לידה טבעית  vs שלושים שעות, ניתוח חרום) אך להפתעתנו הזהות המהותית היתה הדדית ומלאה. אחרי ששמוליק ואורי התייאשו משחזורים והחליפו נושא למחירים מופקעים של טיטולים ווודקה. לימור ואני צללנו לעובי התיאורים הגרפים. לימור סיפרה על התפרים שכאבו לה יותר מהלידה עצמה, שכבר אחרי שחשבה שהכל ניגמר פתאום שלפו את המחט.

"זה החתך? שטיות. לאמא שלי חתכו את כל הבטן"

אמרה לימור כשהיא מתבוננת בצלקת הניתוח שדרשה לראות.

"כן, היום עושים חתך בקיני", קבעתי מתוך זיכרון המום משיחה נשכחת. זאת הייתה הפעם הראשונה שהראתי למישהו זר את הצלקת והפעם הראשונה שאני בחנתי את צורתה ומיקומה. יפה שהמנתח השקיע במיקום מדיוק של פס ביקיני אבל צר לי לאכזב אותו, כי עם סימני המתיחה אני חוזרת לשלם.

כשחזרנו הביתה הודעתי לשמוליק שהפעם אני חותכת סלט. לקחתי את הסכין הגדולה שלפתי בצל מסלסלה, קיפלתי את האצבעות היד לאגרוף חזק מעל הבצל, קרבתי את הלהב לגוף הבצל ניסתי לנעוץ את הסכין אבל לא הצלחתי לפצוע. שוב חזרתי על אותה פעולה, קירבתי את הלהב נעצתי בחוזקה ולא הצלחתי לבצוע.

"אוף! מזה הסכין הזאת? היא סתם מפחידה בלי סיבה, אני בכלל לא מצליחה לחתוך"

שמוליק ניכנס למטבח והסביר לי שאני רק צריכה להבין את השיטה. עלי לגשת בקלילות יותר ולעגל את תנועתי מלמעלה למטה. אחרי כמה נסיונות יזע ודמעות "יש! הצלחתי!" צעקתי וגם לביא זחל אלי לבדוק את פשר השמחה. שמוליק ואני סובבנו את הראשנו אל לביא המגיח לסף המטבח, הפניתי את הסכין לכיוונו:

"רואה את זה? זה הוציא אותך"