כוורת – הפסקול של המשפחה שלי
מה שלא התרגלתי אליו הוא המקום שלהקת כוורת תופסת בחיים של אנשים כה רבים שאינם שייכים למשפחה הגרעינית שלי.
להקת כוורת היא אחד מהנדבכים המהותיים ביותר במאגר הזיכרונות של משפחת שטרסמן, והמוזיקה שלה מלווה אותנו כבר 40 שנה כפסקול מתמשך.
כבר ב-1974, בין גיל 7 ל-8, לקחו אותי ואת אחי ואחותי הגדולים לשמוע את כוורת. ההורים שלנו, שחשוב היה להם תמיד שניחשף לתרבות, ראו לנכון לקנות לנו כרטיסים. פעמיים. הפעם הראשונה הייתה בקולנוע אוראון ז"ל בקרית אונו. גם סבתא שלי שהייתה אז בת 68 באה איתנו, תוך שהיא לא שוכחת להצטייד בפקקים לאוזניים, מחשש לרעש עז מדי לאוזניה שהיו רגילות לשמוע מוזיקה קלאסית ולא גיטרות חשמליות. המופע השני היה בהיכל התרבות ואני זוכרת איך חברה של ההורים שאלה אותי שם: "מה, עדי, גם את באת לשמוע את פוגי?" ואני מרוב הלם על ההפתעה שלה לא עניתי, ובכלל, חשבתי, מי קורא להם פוגי?
סבי וסבתי החורגים היו מיודדים מאוד עם הוריו של דני סנדרסון, מה שגרם לי לפנטז על ארוחת צהריים אצלנו בבית עם כל שבעת המופלאים (וגם עם הסבא והסבתא אם הם רוצים). הייתי משוכנעת אז שהדבר כמעט עומד להתגשם.
לקראת סוף 1974 נסענו לשליחות בת שנתיים במונטריאול. שם, התחלתי לבלות שעות רבות בהאזנה לתקליטים עם אוזניות גדולות על אוזניי, והתעמקתי בשני התקליטים של כוורת ותקליטים של הביטלס ושל Wings. שעות על גבי שעות של האזנה חרטו בראשי כל צליל ומילה שנשמעו דרך האוזניות.
הכוכב שלי היה, איך לא, גידי גוב. כשאני מסתכלת היום על תמונות שלו מהימים ההם, אני בהחלט מזדהה עם עצמי. ב-1976 לקחו אותנו הוריי שוב להופעה של "כוורת", הפעם במונטריאול, אחרי יציאת התקליט השלישי והאחרון, "צפוף באוזן". להופעה הזאת הלכנו עם בני הדודים והדודים שלנו, שנשלחו באופן מקרי לגור גם כן במונטריאול. בסלון הדירה הקטנה שלנו נתלה מיד פוסטר של חברי הלהקה ואני התבוננתי בו ארוכות בהערצה.
עם חינוך כזה, ברור שהלכנו גם להופעת האיחוד ב-1984, הפעם בלי ההורים. אני הלכתי פעם נוספת גם להופעה המפורסמת בפארק הירקון.
ב-1998, הלכתי לצפות בהם עם אחי וגיסתי, בפעם השישית.
כשהחלו דיבורים על איחוד של כוורת בפסטיבל ישראל השנה, היה לנו ברור שאנחנו הולכים, והפעם ביחד עם הצאצאים שלנו ובני הזוג. ולא רק איתם, אלא גם עם ההורים שלנו. באופן מפתיע הצלחתי לקנות 14 כרטיסים למופע הראשון שנפתח למכירה ושהתקיים ביום חמישי האחרון, 20.6, בבריכת הסולטן.
קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו במהלך ההופעה ובשעות רבות אחריה. לראות את הבנים והאחיינים שלי בהופעה של הלהקה "שלנו", לראות את אמא שלי בת הכמעט 80 עומדת ושרה, את אבא שלי יושב ומחייך, את אחי ואחותי שרים כמוני את כל השירים שאנחנו יודעים בעל פה, מדקלמים את המערכונים שזורמים בעורקינו, את בני הזוג של שלושתנו שמחים ונהנים כמונו ? היה פשוט נפלא. בת-דודי הצטרפה אלינו בדיוק כמו אז במונטריאול.
כמו עם הלביבות של "אורנה ואלה", ראיתי מסביבי אלפי אנשים שבשבילם החוויה של כוורת היא אותה חוויה. לצידנו ישבו ילדים קטנים שיודעים את מילות השירים, אנשים שמכירים בעל פה את "סיפורי הארון" ויודעים בדיוק איך מנגנות הגיטרות ב"יוסי, מה נשמע" או ב"התמנון האיטר".
עם השנים, הבנתי כמה דברים שלא הבנתי בהיותי ילדה:
1. אני אוהבת מאוד שירה שעטופה בקולות ליווי.
2. המשיכה שלי לצלילי הבס התחילה ככל הנראה עם הבס של אלון אולארצ'יק. במשך שנים ארוכות כשהקשבתי למוזיקה באוזניות בנחת, ניסיתי להפריד את הצליל של הבס באוזניים שלי ולהקשיב רק לו, לפחות לכמה דקות, עד שהוא נבלע בהרמוניה.
3. זה לא רק הומור. יש כמה משפטים בשירים של כוורת שמפתיע שנכתבו על ידי אנשים כל כך צעירים.
4. הזמן עובר נורא מהר.
בניגוד למופעי האיחוד הקודמים, הפעם ברור שזה סיבוב האיחוד האחרון (או שלא?).
ככזה, הוא היה מושלם, מכל בחינה אפשרית.
עדי שטרסמן, מטפלת בשיטת ורדי ומדריכת עיסוי תינוקות
React to WordPress