"אינני נלקחת לשום מקום, בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות" תרצה אתר
דוד רמז, דוד וולפסון ודוד בלוך, עזרו בהקמת המדינה, יש לכל אחד ערך בויקיפדיה.
אבל אותי עניין איך הם נראו,
החביב ביותר הוא וולפסון, שנראה כמו פסיכולוג מבין, יש לו מבט כזה, עצוב
הם ידעו שהם יהיו רחובות, אולי קיוו שיקימו לזכרם אנדרטה
אולי חשבו שרק מעטים יכירו את שמם
הם עוד לא ידעו לחלום על הויקיפדיה
ואלו הכתובות שלי
בדירות האלו הדברים קרו, וכל מה שלא קרה נחלם ופונטז עד הקצה
ואז נפל על המרצפות החומות, נשבר, נסדק. לפעמיים הרמתי ולפעמיים פשוט ויתרתי והמשכתי הלאה לסלון.
כאן הייתי בתוך לול, עם סורגי עץ סדוק
מחותלת בחיתול בד לבן, מקשיבה לצעקות
מקשיבה ל"כבש השישה עשר" מפי דודתי
מחכה למוצץ
לדובי לבן
רוצה לידיים
לכאן הבאתי גור כלבים מתוק שהוחבא בשירותים כמתנת יום הולדת מגושמת לעצמי.
בחדר שלי היה קן של תועלי משי וגלמי במבה צהבהבים שזכיתי בהם בשיעור טבע.
כאן הייתי עושה את רוטינות הריקוד שלי, מחזיקה בקבוק דיאודורנט ושרה לתוך המיקרופון.
כאן קראתי, "שילה הגדולה", "העץ הנדיב", "מאה שירים ראשונים" ואת "ואל אשתך תשוקתך"
סידרתי קסטות לתוך כלי פלסטיק ואחר כך דיסקים לתוך מעמד מיוחד.
הקשבתי שוב ושוב ל"יהודים" מבינה את הכעס אבל לא את המשמעות, גוזרת בקפידה חולצות בית ספר, עושה צמות בשיער וגם לחברה.
צועקת וטורקת דלת מזכוכית
פותחת את החלון ומסתכלת בפליאה בשכנים ממול שמשחקים כל ערב קלפים סלון שלהם, הטלויזיה דלוקה ברקע והם מאושרים.
ומה היה לי בפנים? בלבול גדול ורצון לעשות משהו אחר, רצון להבין מה שלא ניתן להבנה, המון חשק ותשוקה
רצון ללכת לבד לפרדס ולטוס לחו"ל.
ועכשיו מה?
אני לא מוותרת יותר, מה שאני רוצה יקרה.





React to WordPress