"לא כדאי למנוע ממתקים מילדים, זה יוצר אצלם חסכים. והרי לא כל יום הוא יום הולדת. ובכלל, לא כדאי להיות קיצוניים לשום כוון. הכל במידה".

 

זה מה שמקובל לומר.

 

העניין הוא, שהגענו למצב קיצוני מאוד בנושא של תזונה וילדים. המחקר הזה שפורסם השנה מצביע על כך כי קרוב לשליש מילדי הגן בישראל סובלים מעודף משקל. זה לא עובר עם הגיל, זה פוגע בבריאות שלהם, וזה מקשה עליהם חברתית.

 

 

מה עושים?

 

בציטוט המפורסם שלו, איינשטיין אומר, "אי אפשר לפתור את הבעיות באותו סוג של חשיבה שבו השתמשנו, כאשר יצרנו אותן מלכתחילה".

 

אני אוהבת שני דברים במשפט הזה. קודם כל ? אנחנו יצרנו את הבעיות מלכתחילה. זוהי תפיסת האחריות הבסיסית שנותנת הרבה כוח. אנחנו יצרנו את הבעיות, הן לא נכפו עלינו. ואם יצרנו ? אנחנו גם נוכל לפתור אותן. ושנית ? בתור התחלה, נצטרך לשנות את סוג החשיבה. את תבנית החשיבה. לא שינוי קטן בהתנהגות, אלא שינוי גדול בחשיבה. זה מה שצריך, וזה הדבר הראשון.

 

יצא לי לשוחח לא מזמן עם אישה בעלת עודף משקל גדול מאוד. המשקל כבר מפריע לה לזוז, וליהנות מחיי היומיום שלה. לצערה הרב, היא רואה את ביתה הצעירה והמתוקה הולכת ומשמינה. מה עושים? התייעצה איתי. איך עוצרים את זה? שוחחנו. שאלתי אותה אם היא נותנת לביתה ממתקים, והיא אמרה שכן, אך לא הרבה. רק ממתק אחד ליום. וגם כמובן קורנפלקסים מתוקים, מעדני חלב מתוקים, מיץ, שוקו, חטיפים למינהם ולחם לבן, על בסיס קבוע (נהיה כנים: כל אלה הם ממתקים). שוחחנו עוד, והסתבר לי שהיא מבינה היטב שכל קוביית שוקולד היא רעל עבור ביתה. כל ממתק כזה גם משמין את ביתה, וגם מחזק את ההרגל שלה לצרוך ממתקים על בסיס קבוע. לא קשה לנחש את העתיד של הילדונת החמודה, אם לא יהיה פה שינוי. ובינתיים אין שינוי.

 

 

מדוע? מדוע אנשים חכמים כמונו, שלא היו מעלים בדעתם לתת שוקולד לכלב הביתי, כי זה לא בריא בשבילו, נותנים ממתקים על בסיס קבוע לילדינו, ההולכים ומשמינים לנגד עינינו? אני חושבת שבעיקר:

 

  • כי  עמוק בפנים, אנחנו חושבים שממתקים לילדים זה לא כזה נורא
  • כי אנחנו רוצים לעשות להם כיף, לשמח אותם
  • כי הם מתווכחים ודורשים, ואין לנו כוח לזה
  • כי הם לא אוכלים משהו אחר
  • כי אנחנו לא רוצים ליצור חסכים

 

ממתקים זה לא נורא? גם אם ילד כבר שמן, גם אם כבר צוחקים עליו בבי"ס, עדיין לא נורא לתת לו ממתקים?. כי זה רק פעם ב... כי זה רק קצת. וכך נותנים לו עוד ועוד ממה שמסבך אותו ופוגע בו. וזה הגיוני, בעצם. כי תראו. דור הסבים שלנו הכיר את הרעב מקרוב. ובמצב של רעב או סכנת רעב, כל אוכל הוא טוב, ובמיוחד ממתקים, שמכילים הרבה קלוריות. המטרה היתה להשמין כדי לשרוד. ממתקים פשוט עזרו לחיות. וקשה להתנער מהתפיסה הזו שעליה גדלנו ? שממתקים הם "דברים טובים". אבל היום זה לא מוסיף לנו חיים, אלא להיפך, מקלקל ומקצר אותם.

 

מה עם זה שרוצים לעשות להם כיף? זו הבעיה הגדולה מכל. אנחנו מלמדים אותם הסתמכות רגשית על ממתקים, שיכולה להתרגם להסתמכות רגשית על גורמים חיצוניים אחרים, כמו עישון. זה מתחיל מכם. אם אתם באמת מרגישים שלחיות ללא ממתקים זה לא טוב ? אתם מכורים לממתקים. והבעיה היא שבדיוק כמו כל התמכרות אחרת, זה לא עובד. זה לא מספק באמת את מה שאתם רוצים ? אושר, קרבה, אהבה, בטחון, שלווה, אתגרים, מיצוי פוטנציאל. זה רק מרגיע קצת את הרצון ? ומשאיר אתכם לא מסופקים, מחפשים את השוקולד/ קפה/ סיגריה/מאהב הבאים. וזה אותו דבר עם ילדים. הם כועסים עלינו, הם מתוסכלים מהחברים בבי"ס, מהמורה לאנגלית שלא מבינה אותם, ואנחנו נותנים להם ביסקוויט. ושוקולד. וביסלי. ומילקי. ושוקו. ושוגי. וקוקי (יש כזה?), וכל מה שיש לנו בארון, וזה כל מה שהוא לא מה שהם רוצים באמת: אותנו. את הזמן שלנו. את תשומת ליבנו. את ההכלה הרגשית שלנו. אנחנו מלמדים אותם להסתמך על אוכל (או מוצץ או טלויזיה) במקום על אהבתם של הסובבים אותם. במקום עלינו. ללמד את הילדים את המשוואה כיף = ממתקים מפריע להם לקבל את הכיף שהם רוצים באמת, כי הם מסתפקים בממתקים.

 

 

אבל הם דורשים!  הם צועקים, הם בוכים! מה עושים עם זה? קוראים את הסעיף הקודם. הם בוכים וצועקים כי הם מתוסכלים מאלף סיבות, והחוסר בממתקים ברגע זה הוא רק אחת הסיבות, וכנראה שממש לא העיקרית. וזה בסדר להיות מתוסכלים, זה חלק מחיים פעילים. אם מספקים מיד כל דרישה, מלמדים אותם שאין להם שום יכולת לשהות במקום של תסכול, של חוסר שביעות רצון. מלמדים אותם לחפש סיפוקים מיידיים. היכולת להיות מתוסכל ולשהות שם, לנשום שם, לחפש פתרונות אמיתיים ולא שטחיים, היא יכולת נרכשת מגיל צעיר. האם אנחנו מוכנים להכיל את הרגשות שלהם, וכך לעזור להם להכיל אותם בעצמם? או שאנחנו ממהרים להשתיק אותם? אם אנחנו מוכנים להקדיש להם זמן והכלה רגשית, המקום הזה של תסכול וחוסר הסכמה יכול להוביל לחיזוק הקשר שלנו. אם אנחנו פנויים רגשית לזה. אם לא ? אפשר לעבוד על זה. אפשר לחתור למצב שבו נהיה פנויים רגשית אליהם, יותר מהזמן.

 

על זה אמר לי גבר השבוע: ילדים בוכים כי הם רוצים משהו ספציפי. ממתק או מוצץ. אם מנסים להחליף את המשהו הזה באהבה, בחיבוק ? זה לא עובד. הם ממשיכים להתעקש, עד שהם מקבלים את מה שהם רוצים. אני חולקת עליו. אם נותנים אהבה וחיבוקים ? וזה לא הספיק ? זה כי זה לא הספיק. צריך עוד אהבה, חיבוקים והכלה רגשית. והם באמת מנסים להמשיך ולהתעקש ? על מה שהם רוצים באמת שזו אהבה. עד שהם מתייאשים, בערך בגיל ההתבגרות.

 

 

לא אוכלים משהו אחר? אז מה?. שלא יאכלו כלום. כשסבתא שלי היתה מוחה בקול רם: אבל הילדה (אני) לא אכלה כלום! אבא שלי היה אומר: "כשתקרקר לה הבטן מספיק חזק, היא תאכל". וזה נכון. אם יש אוכל בבית, הילד בסופו של דבר יאכל אותו. לתת ממתקים לילד שלא אוכל, משבש עוד יותר את מנגנון הרעב והשובע שלו, ואת חוש הטעם שלו. זה לא מה שהגוף שלו צריך. האם לא קורה לכם שאתם לא רעבים? זה יכול לקרות. מאכלים מסוימים הם כל כך לא בריאים, שהם לא צריכים להחשב בעיניכם מאכלים. זה לא אופציה. מה שקורה אם נותנים ממתקים, הוא שהקיבה הקטנה של הילדים מתמלאת מהם. אם תסלקו את כל הממתקים מהבית, הצורך הטבעי של ילדים ואנשים בסוכר ימשוך אותם לפירות, מלאי ערך תזונתי וטעימים.

 

 

 

ואחרון, לגבי חסכים. אני יכולה להבטיח לכם: לילדים יהיו חסכים. סגור. אין שום צורת גידול שיכולה לספק את כל מה שהאדם רוצה, כי זה הטבע האנושי. הטבע שלנו הוא לשאוף ליותר. לחוות לעוד. ללמוד עוד. להשיג עוד. וגם ילדים. לכן כל מה שניתן להם, לא יספק אותם ? וזה נפלא. זה טוב שהם מנסים כל הזמן להשיג עוד. כשהבת שלי מנג'סת לי ודורשת יותר ממה שאני מוכנה לתת, כשאני במיטבי ? אני מברכת אותה על הנחישות שלה.

 

קראו עוד חומר שלי על אימון אישי ועל התמקדות

תגיות