עכשיו כשהנשיא לשעבר קצב יוצא לחופשתו השנויה במחלוקת רציתי בתוך כל בליל ההוכחות, ראיות, עסקאות, מחאות לספר שאנחנו, הנשים, לא.

 

אנחנו לא טישו בו מעיפים מבט חטוף לרגע לפני שפולטים לתוכו את הפרשותינו, מקמטים אותו לכדור קטן קטן וזורקים לפח הקרוב, מתוך ידיעה שכשיעלה הצורך נשלוף באדישות מתוך החבילה את הממחטה הכנועה הבאה.

 

עוד באון לייף

 

כשזה קורה בסימטה אפילה אתם מסננים בביטול "עבריין" ומסכמים "זו סטייה". כשזה קורה בתוך המשפחה, האישה לא תמיד מעכלת ומבינה שזה עתה נאנסה. כששר בממשלה או נשיא מדינה מנצל מנגנון ציני ומשומן היטב למימוש יצריו - אבוי לאותה חברה.

 

התלונה, החקירה, סגירת התיק - והלב נשבר

אני עומדת בראש האגף למעמד האישה בויצו מזה כשנה, קודם לכן טיפלתי בנשים נפגעות אלימות לסוגיה מזה שני עשורים, 18 שנים מנהלת מקלט "ויצו" מתוכם 5  שנים עמדתי בראש פורום מנהלות המקלטים בארץ.

 

ליוויתי את הנשים האלה ביום בו החליטו לחשוף את סודן ולהגיש תלונה במשטרה וליבן נשבר לרסיסים. ליוויתי אותן כשתיק נסגר מ"חוסר עניין לציבור" - וליבן נשבר. ליוויתי אותן גם כשתלונה גובשה לידי כתב אישום והכאב גבר. ראיתי בעומק עיניהן את הזוועות שתיארו שוב ושוב בחקירות צולבות, אכזריות, חודרניות, ציניות וקולן  הרועד, מהדהד באולם בית המשפט, שבור לרסיסים, רווי דמעות. ראיתי אותן נשברות כשהוכרז "זכאי", ראיתי אותן נשברות כשהוכרז "אשם".

 

אישה – קורבן להתעללות פיזית / מינית בישראל שהחליטה "לא עוד" והחלה תהליך פלילי לעולם לא תחוש שמחה, לא תחווה ניצחון וברור שלא תצא מהמסע ללא פגע. במדינת ישראל של 2013 דרכה של הקורבן היא כמו הדרך לגיהינום וחזרה: רצופה עינויי דין, לעג, התעללות, חשיפה אכזרית, הענשה.

 

בית המשפט הוא הזירה שבה האישה בודדה עד אימה.                                            היא מטרה מהלכת, חשופה, זמינה, כל כך קל לפגוע בה והפגיעה נוראה. היא שוב ושוב, במתן העדות, משחזרת- נאנסת. שוב ושוב מוכה ורק נחישותה ואמונתה במערכת הצדק שומרות על שפיותה. ומנגד, הפוגע עם גרסה שחדשות לבקרים משתנה, שקרים, הצטדקויות, עסקאות, עורכי דין שבמיטב כספו יתעמתו, יתחמנו, יתחבלו, יתעללו, יאיימו. 

 

אדם שלא מתחרט על מעשיו - לא יכול לצאת לחופשי

בדצמבר 2011 החל קצב לרצות עונשו, לאחר ההכרעה במשפט המתוקשר ביותר בעשור האחרון במדינה, משפט שפסק דינו הינו גם פסק דיננו כחברה. הנשיא פרס, בהמלצת שרת המשפטים לבני-דחה את בקשת החנינה. דחיית החנינה שלחה מסר הנדרש לכולנו,לקורבנות ובעיקר לעברייני המין.חבל שמסר חד משמעי זה לא נשמר כאשר מדובר על זכות יתר כיציאה לחופשת חגי תשרי.

 

אדם שהורשע בפגיעה אך לא מביע חרטה הוא אדם שצריך היה לשלול ממנו כל זכות הניתנת לאסירים שלקחו אחריות על מעשיהם, והביעו חרטה.

 

המסר כלפי האסיר קצב היה צריך להיות חד משמעי וכואב, כואב לפחות כמו לילות הבלהה שתחווינה קורבנותיו כל חייהן, כואב לפחות כמו עינויי החקירה הנגדית שעברו קרבנותיו על דוכן העדים, כואב לפחות כמו ייסוריה של האישה שנאנסת ברגעים אלו ממש ע"י עבריין מין אחר.