מכירות את ההרגשה של העדר נוכחות בגלל עומס מטלות? אנחנו ממלאות משימות כמו אוטומטים, רצוי כמה במקביל, כי כך אנחנו "יעילות" יותר... אך בסוף היום התחושה היא של אפיסת כוחות, של מימוש פעילויות רובוטיות, חסרות משמעות עמוקה עבורנו כי נשמתנו לא הייתה בעשייתן.

אם שמשחקת עם ילדיה הקטנים אחר הצהריים ובמקביל מקיימת שיחות טלפון עם העבודה ובמקביל מבשלת, כנראה לא מצליחה לתת מעצמה כל מה שאפשר לכל פעילות כזו. לפעמים האוכל יישרף, השיחה תנותק בטעות, הילדים לא יקבלו את אמא לעצמם בזמן המשחק ולא יחוו את מלוא נוכחותה.

והאם- היא לא תצא עם תחושת הנאה, ערך ומשפחתיות.

סביר יותר שעם תחושת תסכול, לחץ ועייפות...

 

אני זוכרת נסיעה עם בעלי לפני שנים רבות להולנד. היו לנו רק יומיים-שלושה לטיול.

הכנתי רשימה של כל האתרים שבהם ברצוני לבקר והדברים שרציתי לעשות.

ועשינו אותם. אחד אחד. התרוצצנו כמו עכברים מאתר לאתר. ברגל, באוטובוס, ברכבת. תוך כדי נסיעה לאתר אחד קראתי על אתר אחר כדי להספיק עוד. 

בכל ערב נפלנו מתים מעייפות על המיטה במלון. ועדיין בסוף התקופה הקצרה ההיא נותרו לא מעט מקומות שלא הגענו אליהם.

אני לא זוכרת לטובה את חוויית המירוץ מהנסיעה ההיא. אני לא זוכרת פרטים ממקום המסתור של אנה פרנק.אני לא זוכרת את שוק הפרחים. הייתי עסוקה בקריאת חומר, חיפוש במפה ותכנון הנסיעה ליעד הבא. 

 

אני כן מודה על הנסיעה ההיא, כי היא לימדה אותי כי עד כמה שאמהר ו"אספיק" להיות בעוד אתר ועוד אתר- תמיד יהיה אתר אחר בו לא הספקתי להיות. תמיד תהיה חוויה אחרת שלא הספקתי לחוות. תמיד יהיה עוד - ואי אפשר הכל.

ההבנה הזו כאבה לי תחילה. מה זאת אומרת אי אפשר הכל? הרי לא חיים פעמיים - ברור שחייבים להספיק הכל - לאסוף את כל החוויות הטובות שיש, לטייל בכל המקומות היפים, לאכול בכל המסעדות הטובות, לראות את כל החופים הקסומים, לעבור בדרכים שאחרים עברו והמליצו עליהן...

עם השנים וריבוי העומס הבנתי שאם אנחנו רוצים לא רק "לסמן V" על טבלת משימות אלא גם באמת להיות בכל החוויות הללו, להיות בכל נוכחותנו - המשמעות היא להקדיש די זמן לכל חוויה - זמן הוויה. רק כך יכולה חוויה להותיר את רישומה המלא עלינו. רק כך אנו נותנים לה את ההזדמנות. ונותנים לעצמנו את ההזדמנות ליהנות ממנה באמת ולהישאר עם תמציתה בתוכנו.

 

מאז, הטיולים שלי נראים אחרת לגמרי. ..

אחרי נסיעה לפריז לא מזמן, נשאלתי  "מה?! לא היית בתוך בניין האופרה?!"

ותשובתי הייתה "לא. בחרתי לשבת על הסיין חצי יום עם בגט וגבינה." 

אבל איזה בוקר על הסיין זה היה... ואיזה בגט...ואיזו גבינה...  אותם לא אשכח במהרה... (ממש יוצאים חרוזים כשנזכרים בזה...). 

 

כמובן שאנו שונים ולכל אחד מאיתנו יש את נקודת האיזון שלו בה הוא מבצע כהלכה מספר פעולות במקביל ונהנה מהן - מי יותר ומי פחות- אך מה שמשותף בינינו הוא שלכולנו יש גבול למספר הפעולות הללו.

תפקוד בקרבת הגבול הזה - יניבו הנאה, סיפוק ותחושת הגשמה.

נעבור את הגבול הזה שוב ושוב - והעייפות הנפשית או הגופנית תגבה מאיתנו את מחירה.

 

 

אז שווה לחשוב...

האם אתן עוברות יותר מדי פעמים דרך משימות או חוויות בחייכן כמו אוטומט? מסמנות V בטבלת העשייה מבלי להיות נוכחות ברגע בכל הווייתכן?? האם בני משפחתכן והמטלות שאתן בוחרות לקחת על עצמכן מקבלים את נוכחותכן המלאה בזמן המוקצב להם ?

האם אנחנו באמת חייבות או רוצים לעשות הכל בו זמנית?

נסו לבחור כמה פעולות או חוויות שקרובות ללבכם ולעשות רק אותן בזמן נתון, בלי משימות מתחרות - איזה הבדל...