גם לרזות יש עניינים
ארבעה? מופנים אלי מבטים מרושעים. ארבעה ילדים? מאיפה בדיוק הם יצאו? ככה את נראית אחרי ארבע לידות? נו בטח, את לא אוכלת, אנורקטית, בחדר הכושר כל היום, סופרת קלוריות, מונעת מעצמך אוכל, אוכלת רק חסה. ענת!!, בואי תראי אותה, ארבעה ילדים וככה היא נראית. ענת משאירה רגע את הילד בנדנדה בגן השעשועים ומתקרבת, בעודה בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש במבט לא מרוצה. את בכלל אוכלת משהו?, היא שואלת אותי.
וככה זה מאז ומתמיד, גם לרזות יש עניינים. תמיד אני מתנצלת בפני מישהו. תמיד אני צריכה להסביר איך זה שאני כזו. לא, אני אומרת, זה הגנים, מאז ומתמיד הייתי רזה, באמת. והאמת היא שאני כל הזמן אוכלת, מהרגע שאני פוקחת את עיני בבוקר ועד הלילה. כן, מביטים בי חזרה בחוסר אמונה. נכון, ברור. אנורקטית. חסה, סופרת קלוריות, בטח מרעיבה גם את הילדים עם כל האוכל האורגני שלה. אין כמו אישה לאישה.
למה?, שואל החצי שלי, למה בכל פעם שיוצאים מהבית זה כאילו יוצאים לשלושה ימים? לגן שעשועים אנחנו לוקחים פירות, בייגלה, קרקרים, פריכיות והרשימה עוד ארוכה. "לא כל פעם שיוצאים חייבים לקחת אוכל!, לא יקרה כלום אם הם לא יאכלו חצי שעה!". נכון, אני אומרת, אתה צודק. אבל על כל מקרה, כדאי לדחוף עוד איזה תפוח לתיק ואולי כמה עוגיות תמרים וכריך בשביל הפיצית. שיהיה. וככה, גם הילדים נדבקים בהפרעה הזו. הבכור הפך להיות נשנשן בדיוק כמו אמא וכל החבורה הולכת בעקבותיו.
מתוך MAKO.CO.IL
אבל מה... הכול שאלה של מה מנשנשים וכמה. תמיד להקשיב לגוף, אני מלמדת אותם. לאכול כשרעבים ולהפסיק כששבעים. זה הכול. לכאורה כל כך פשוט. כך, מנסה חברת הרבלייף ללמד אותנו לנשנש במידה ומאוזן, שייק של הרבלייף מספק 17 גר' חלבון ו - 23 ויטמינים ומינרלים.
אז מה בכל זאת? שלוש ארוחות מסודרות כמו שהסבירה התזונאית בהרצאה המעניינת אותה העבירה במהלך ההשקה של ליין המוצרים של חברת הרבלייף. חייבת שלוש ארוחות מסודרות. תמיד. אחרת מתחיל הראש לכאוב. הגוף שלי רגיל לשלוש ארוחות ובין לבין מורגל בנשנושים בלתי פוסקים. גם זו הפרעה. אמיתי. דמיינו אדם רזה שמתעסק כל הזמן במה הוא עומד לאכול עוד מעט והנה קיבלתם אותי.
רק מה, ניפיתי החוצה את הבמבה של אחת עשרה בלילה שהחזיקה אותי ערה בזמן העבודה, את עוגיות השוקולד צ'יפס על הבוקר, הוצאתי מהתפריט קורנפלקס מתוק, ובשביל ה - "המתוק באמצע היום", אני אוכלת שוקולד מריר המכיל 85% קקאו. אני משתדלת כמעט ולא לגעת באוכל מטוגן, עם השנים כשמתרגלים, הגוף כבר לא רוצה את זה. דוחה את זה. הפסקתי כמעט לחלוטין לאכול בשר בקר. רק עוף. בכול יום בו אני מתחילה לעבוד, אני לוקחת חופן אגוזים - קשיו , שקדים, אגוזי מלך, מה שיש בבית, לפעמים עם צימוקים, משמש אורגני ואם אני עדיין רעבה אז אני אוכלת עוגיית תמר וטופו שתמיד יש בבית או לחם עם ממרח שקדיה, בייגלה מקמח מלא ופירות. חטיף החלבון של הרבלייף משמש גם הוא ארוחת ביניים מתאימה. גם שטויות אפשר לאכול, אבל במידה ולנסות שיהיו מרכיבים סבירים - וופלים מקמח מלא עם קרם חרובים, פתי בר מקמח כוסמין. בחיי שטעים לי.
למדתי להכיר את עצמי. למדתי שאני צריכה אוכל זמין סביבי כל הזמן. אני מנשנשת כמעט בלי הפסקה. "חשבתי שאת מגזימה", אמרה לי גיסתי האהובה כשבילינו שלושה ימים משותפים, "אבל הבנתי שלא". ואיכשהו, בתוך ומתוך החיפוש המתמיד אחר הארוחה הבאה, אני מרגישה מאוזנת מתמיד.
כשהוזמנתי להשקה של מוצרי חברת הרבלייף, ניתן שם הסבר קצר אודות מוצרי החברה. אנחנו לא פונים רק לאנשים שרוצים לרזות, הם הסבירו, אלא בין היתר גם לאנשים שרוצים להיות מאוזנים. חברת הרבלייף הפתיעה אותי לטובה. מעולם לא הייתי לקוחה של מוצרי דיאטות למיניהם וחברה זו נתפסה בעיני כמותג הפונה לצרכנים המבקשים להוריד ממשקלם. מרענן לגלות כי חברת הרבלייף השכילה להבין כי קיים ציבור אשר נשכח והמעוניין לקיים אורח חיים מאוזן, אף אם אין לו צורך בדיאטות למיניהן.
אז אצלי, אצלי זה כרוך בלא מעט עבודה. "לא יאמן איך אדם שבקושי יש לו משקל עסוק כל כך הרבה באוכל", אומר לי החצי. הוא כבר מכיר את ההפרעה וגם מודע ללוחות הזמנים. "אני מכיר אותך, עוד שעה כבר תהיי רעבה שוב, אז תאכלי בבקשה עוד משהו". זה עוד עניין שמשרת את ההפרעה - אני אף פעם לא יכולה לאכול יותר ממה שהייתי צריכה כדי לשבוע. לעולם לא תמצאו אותי יושבת אחרי הארוחה במבט מיואש, מחזיקה את הבטן ומתלוננת שאכלתי יותר מדי. הבעיה? אחרי שעה וחצי הגוף מאותת לי שמתחשק לו עוד איזה נשנוש. כן, גם לרזות יש עניינים.
מתוך ADY.CO.IL
"לא תקומי מהשולחן עד שלא תסיימי לאכול", היתה אמא שלי אומרת לי ואני הייתי מניחה את הראש על השולחן ונרדמת. כבר אז סרבתי לאכול יותר ממה שרציתי. אז, המחיר היה הבדיחות שרצו במשפחה על חשבוני - זו, היה אבא שלי אומר, זו צריכה לעמוד פעמיים באותו המקום כדי לעשות צל. זה תמיד הצחיק את כולם שממילא הביטו בילדה הרזה הזו שלא רוצה לסיים מהצלחת.
אני מסיימת את ההסבר הארוך ומביטה באמהות מגן השעשועים שמחליפות בינהן מבטים. האם זיהיתי שם לרגע ניצוץ של אמפתיה?
בסדר, משיבה לי ענת, לכי תאכלי חסה ותעזבי אותנו בשקט.





React to WordPress