אל תנסו את זה בבית

מכרים את ה- *  זו הקטנה והחשובה  שמלמדת ומסבירה לנו על התניות? קרי, מה שקראתם עד כה והבנתם זה נכון ,אבל עכשיו תוסיפו לזה את תוכן ה - *  וזה משנה את כל התמונה . הכוכבית הקטנה הזו תמיד נמצאת בסוף העמוד משום שחשוב להם שקודם תבינו ותתחברו למה שקראתם.  כך שאפילו כשנגיע  ונקרא את ההתניה נסכים לה כי אנו כבר שיכורים

ולמה אני מסבירה על הכוכבית ותכונותיה ? זה משום שגם אני רוצה להשתמש בה ,  אבל אני רוצה לשים אותה בתחילת הטקסט- כוכבית טרום טקסט וזאת משום שחשובה לי הכנות וחשוב לי הניקיון שלכם בזמן הקריאה לא רוצה ליצור הטיה. חשוב לי שתחלטו בזכות תבונתכם מהי דעתכם ושדעתכם תישאר צלולה

ומה * טרום הטקסט שלי רוצה שתזכרו ותדעו : שדעתי ותחושתי לגבי הנושא שעליו אני כותבת כאן  הן שלי בלבד, סובייקטיביות לחלוטין . ועם הידיעה הזו אני רוצה שתקראו את הפוסט הזה

אני בת 10 בערך מולי יושבת היועצת ומודיעה לי שעפ"י נתוני הבחינות שעברתי , אני כשירה קוג' ללמוד בבי"ס רגיל. שמחה גדולה השתקפה על פניי . הם הכירו ביכולותיי, אני מתחילה דרך חדשה ומשאירה הכול מאחור אבל הכול  ?  וכאן מתחילה הבעיה שאותה גילתי בשנים מאוחרות יותר  

מגיל 11 אני למדתי במסגרות חינוכיות  רגילות קרי, במסגרות בהן אני היחידה המוגבלת. אז קראו לזה נכה ואם רצו להיות פוליטיקלי קורקט השתמשו בבעלת צרכים מיוחדים.  שני המונחים גורמים לי לאי נוחות שלא נאמר סלידה . המונח נכה מרגיש לי כמשתלט וצובע את כול כולי מבפנים  ומבחוץ. כאילו לא רואים שום דבר רק מסתכלים על המגבלה דרך זכוכית מגדלת

ועם המונח צרכים מיוחדים הבנתי שיש בעיה , אחרי שהכרתי את מדרג הצרכים של אברהם מאסלו ? וראיתי שהצרכים שלי הם כשל כולם.מיוחדים הם לא . תשפטו בעצמכם אני מעדיפה את המונח מגבלה, שבאה מהשורש גבל ? המגבלה שלי מתחילה ונגמרת בנקוד' מסוימת . נכון היא צובעת במידות משתנות חלקים נוספים  בי, בהתאם לתחושות ולסיטואציה , אך אינה משתקת או משתלטת . היום היא נקודתית אצלי ותלוית מקרה או מצב .  

שלא יובן לא נכון ? השנים במסגרות החינוכיות הרגילות היו גם טובות אליי וטוב שהיו ? גדלתי והתפתחתי קוג' ורגשית . יצאתי מתוך החממה , הייתי חלק מההווי החינוכי לכול אורך הדרך ? היחס אליי היה מקבל ותומך מצד מרביתם , היו לי חברים טובים , השתתפתי במסיבות , הכנתי לא הכנתי שיעורים . היו גם רגעים מצחקים כמו למשל , חברתי הטובה אמרה לי, לאחר שדברתי איתה:  "פעם הבאה אביא מילון כשאני מדברת איתך" . ומאותו רגע התאמתי עצמי אליהם גם במובן השפתי וגם ורעיוני . חשוב לציין,  שהייתי בת 11 והשתלבתי בכיתה ד' במקום ב ו' אולי זו הסיבה לדברים שאמרה לי .  הפער הכרונולוגי הזה ליווה אותי עד האוניברסיטה ושם הוא נסגר ויישרתי קו עם כולם

והיו גם רגעים קשים , של אכזבות וקשיים  בלמודים ועם קבוצת השווים ? ביסודי חברתי  שעזרה לי רבות בחומר הנלמד , לא הוזמנתי  לכול המסיבות , לא שותפתי בכל המתרחש , לא הייתי בטיולים.  ולא הסתדרתי עם כולם ולא כולם הסתדרו איתי ? זאת לא הבעיה של השילוב מבחינתי  . זה בסדר זה עובר על כולם בצורה כזאת או אחרת ומצאתי אלטרנטיבות טובות יותר או פחות

הסתכלות סובייקטיבית  על תפיסת השילוב - " אני מתחילה דרך חדשה ומשאירה הכול , אבל הכול מאחור ? והילדה בת ה11 השאירה הכול מאחור כולל את המגבלה . תפסתי הייתה שאם אני כבר לא במסגרת מיוחדת אלא ברגילה אז אני רגילה. והדבר הראשון והמהותי לעשות כשאת  רגילה  הוא להשאיר את המיוחדות ,השוני, הנכות,  המגבלה במסגרת המיוחדת ,כי אני כבר לא כזאת. ולעבור למסגרת הרגילה ושם להיות רגילה בלבד.  אין עוד צורך יותר במיוחדת ובשוני שלי כי אני  במסגרת רגילה. יתרה מזאת , אני צרכה להתאים עצמי למקום החדש להיות כמו כולם , בבחינת ברומא תתנהג כרומאי. ובמסגרת החדשה אין שונים מיוחדים ולכן לא היה מקום למיוחדות שלי במסגרת הרגילה . למרות שוב , שהמסגרות עצמם קבלו את המיוחדות שלי.  

בנוסף , חששתי שאם המיוחדות שלי תבצבץ ותפציע יחזרו אותי למסגרת המיוחדת . פועל יוצא של כל זה ? אני כבר לא מוגבלת אני רגילה . כבר ספרתי בפוסט אחר , על המינימליזם התפיסתי ? התנהגותי  שחייתי בו ע"י השימוש במילה 'רק' ועל לטאטאו המסיבי שחיתי בו .

אז כאמור זה היה בסדר . יותר מ-בסדר אושר. אני לא נכה עוד, התקופה הזו של חיי חלפה עברה לה , היא מאחורי תודה לאל. אני רגילה, אז מה אם זה קצת קשה  ומורכב .אז מה אם אני מבזבזת אנרגיות על מינימליזם והתאמות סביבתיות ? אני רגילה והתוצאה הזו שווה  כל מפח נפש ועייפות שחוותי . תכף יגיע החלק הטוב וזה ישתלם. ואם כל טוב גם הקטן ביותר שהגיע שמחתי. וזה עזר לי לשכוח את הקושי ,להדחיק אותו וחיזק לי את תפיסת היותי רגילה ושיכחון הנכות .

חיי  הנפשיים היו שנים של תחושת נדנד ? פעם למעלה פעם למטה וחוזר חלילה . "נד נד נד נד, רד עלה עלה ורד" ומתוך כך הדחקת חלקים מהותיים בזהות העצמית שלי . לקח לי שנים רבות מאוד, להבין שמשהו כאן לא בסדר ,שמשהו כאן לא עובד . לא הבנתי את הנפילות הקטנות את תמרור האזהרה אלא ראיתי כל נפילה למטה כמחיר הקטן שאני צריכה לשלם על מנת להיות ולהישאר רגילה בעצם , שנים צעדתי על מ"ר מצומצמים ולעיתים אף דרכתי במקום ? היום אני יכולה לומר, שלשחק אותה רגילה זה קשה ,מעייף, מתסכל ועצוב ? אל תנסו את זה בבית ? אל תהיו משהו שאתם לא,  אל תבזבזו שנים יקרות . ואני אומרת זאת מתוך ניסיון של בזבוז של שנים .

לא ,אין בי  כעס או ביקורת על המערכות והסביבה. ואני לא מתעסקת במה עשו או לא עשו , החים הם  עניין מורכב ואני יודעת שכל הנוגעים בעניין עשו את המקסימום . לא ,גם אין בי  כעס על עצמי כך נהגתי וחשבתי באותה נקד' . אולי רק תחושת החמצה, אבל גם זו באה מאוחר יותר, בעקבות מפח נפש לא מינורי שלאחריו כבר לא  יכולתי להגיד שזה המחיר שצריך לשלם, המס  כדי להיות רגילה . ואז הבנתי שמשהו כאן לא עובד ושבעצם אני לא כ"כ מתקדמת

אני כותבת זאת כדי שידעו מה צריך לעשות ,איך צריך לשלב נכון לתפיסתי. על מנת  לחסוך לילד שנים של תסכול ועצב ומינימליזם עצמי ?  אופן השילוב שלי היה שגוי ולא מוצלח בעיניי 

על הדרך לשילוב נכון  - לדעתי ישנו מתכון  ואני יודעת שנוסה על אחרים וצלח .ואני רוצה לחזק את השימוש בו כי הוא הנכון עבור המשתלב ? כאשר מחלטים שהילד\ המתבגר מסוגל קוג' ורגשית להשתלב והוסבר לילד על  המשעות הפסיכו' והלימודית והוא בחר בשילוב .ונמצאה המסגרת החינוכית שבחרה ורוצה לקבל אותו עם כל המשתמע שבכך  הערכות פיזית , הערכות צוותית והערכות רגשית חברתית ( על כל אחד מהפרמטרים האלה אפשר לכתוב פוסט נפרד  ) 

יש להתייחס לאופן השילוב ועל זאת יש לשים את הדגש. לדעתי פורמט השילוב וישומו הנכון הם המפתח להצלחת השילוב וליצירת ילד שלם ושליו  מכל האספקטים . ברגע שהוחלט על השילוב אסור לנתק את הילד ממסגרת האם שלו , המסגרת המיוחדת,אלא יש להוסיפה  למסגרת  הרגילה . שתי המסגלות נכחות לסירוגין ובמשולב בשגרת חייו היומיומית  של הילד . ז"א מס' פעמים בשבוע הילד ילמד במסגרת הרגילה ובשאר הימים ילמד במסגרת המיוחדת

יתכן ואתם חושבים עכשיו על טרחנות ובלבול ? אז לא זה לא טרחה זה שווה את המאמץ . ובלבול לא קיים כאשר מסברים את השילוב נכון ומתארים את השילוב כתוספת והרחבה לנלמד במסגרת האם. יש להסביר את השוני בין המסגרות ( אוכ ' הוויה ) . באופן זה לדעתי ,השילוב הופך נכון ומעשיר.  הילד לומד לקבל וליהנות משני העולמות . באופן  הזה ניתוק והשארה מאחור של חלקי זהות מהותיים לא קיימים כי הילד שומר על קשר רציף למודי וחברתי עם המסגרת המיוחדת ועם המסגרת הרגילה. ובמקום תחושה של עייפות וקושי שישנה בעקבות ניתוק ממסגרת האם ישנה תחושה קוהרנטית  והמסגרת הרגילה היא בבחינת העשרה  למסגרת המיוחדת .

נכון , גם כאן יכולים להתעורר קשיים של מי אני ולאן אני שייך. אך לעומת הנתק הטוטאלי ממסגרת האם( כמו במקרה שלי) הקושי הוא קטן יותר ועם הסבר נכון של פורמט הרעיוני של השילוב, התלמיד ימקסם את יכולותיו וכישוריו  וייהנה משני העולמות

אני למדתי מהעבר וקבלתי אותו והוא מונח במגרה הנכונה  . היום המלים הללו נכתבות מתוך הניסיון והידע ומתוך רצון שלי לעורר את המחשבה מחדש של כולם בעניין של השילוב ושל אלה הנוגעים בדבר

- אתם זוכרים  את הכוכבית טרום הטקסט , נכון ?