מאות אם לא אלפי סרטים הוליוודיים כבר שיחזרו בהצלחה את הנוסחה: גבר, בדרך כלל פושע מועד בעל חזות מאיימת ומפחידה, רצוי מכוער, מנסה לחטוף, להכות או לאנוס נערה או אישה צעירה. גיבורנו, גבר חסון ויפה תואר, טוב לב ובעל ערכים, מסתער על התוקף בגבורה ומשחרר את הנערה מאחיזתו במכת אגרוף מהירה או ביריית אקדח מדויקת. הנערה היפה (היא חייבת להיות יפה, כן?), המומה ונרגשת, נותנת בגיבורנו מבט מצועף ומלא הערצה ונופלת לבין זרועותיו כשהיא אסירת תודה. אם יתמזל מזלו הנשיקה תגיע ממש ברגע זה, ואם לא – אל דאגה! עד סוף הסרט הם יתאחדו בנשיקה רומנטית לוהטת ויצעדו יחדיו לעבר השקיעה.

 

עוד ב-:Onlife

 

נדמה לי שניתן לקבוע במידה גבוהה של ביטחון שהפנטזיה הזאת קיננה לפחות פעם אחת במוחם של מרבית הגברים. מודה: גם בשלי. כי מי לא רוצה להיות אביר על סוס לבן שמושיע עלמות במצוקה? אבל הדיכוטומיה הזאת של תוקף-מגן, רשע-טוב, פושע-מושיע, שמבנה את עולמם ותדמיתם של גברים בעיני עצמם ובעיני סביבתם היא אולי לב הבעיה. כי כמו בכל דיכוטומיה לא נשאר באמצע שום מרווח נשימה לאנשים "רגילים" – כלומר לרובנו.

 

לי אישית כבר נמאס לגמרי לחיות את הדיכוטומיה הזאת: לא רוצה להיחשב או להיחשד כתוקף פוטנציאלי, לא רוצה שנשים יפחדו ממני כשאני צועד אחריהן בשעת לילה ברחוב רק בשל היותי גבר, וגם לא יכול ולא רוצה לממש את פנטזיית המושיע, שהיא בעייתית כשלעצמה בהיותה בנויה על מעשה אלימות נוסף ומשעתקת את יחסי הכוח והתלות בין גברים לנשים.

 

מחר נעסוק כולנו ב"יום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים". בתרבות הפופולארית שלנו ברור לגמרי שגברים "רעים" הם מקור האלימות כלפי נשים, אבל כשאנחנו באים סוף סוף לטפל בבעיה ולמצוא לה פתרונות הם פתאום נעלמים מהתמונה, יחד עם הגברים "הטובים"... יום אלימות נגד נשים. באורח פלא, המילה "גברים" בכלל לא נמצאת שם. הבעיה מונצחת בתודעתנו כבעיה של נשים בלבד. הן אלו שסופגות אלימות ממקור לא ידוע ולכן זו כנראה בעיה שלהן לחפש לכך פתרונות.

 

כך אנו מוצאים את עצמנו מדברים בעיקר על מה שצריך לעשות לאחר שהפגיעה כבר התרחשה: אנו מביאים סטטיסטיקות ונתונים על נשים ש"נפגעו", "הוכו", "נאנסו" ו"נרצחו", קוראים להקמת מקלטים לנשים מוכות ומרכזי סיוע לקורבנות תקיפה מינית, דורשים מהממשלה תקציבים לטיפול בנפגעות ולשיקומן -  אבל ממעטים לדבר על הדרכים למניעת האלימות מלכתחילה, להפסקתה ולמיגורה, וכמעט שלא מדברים על התוקפים עצמם ומה ניתן לעשות כדי לצמצם את מספרם.

 

אלימות נגד נשים היא פשע על רקע מגדרי. היא משהו שגברים עושים לנשים. המאפיינים המגדריים של התופעה ברורים לגמרי, ואת שורשיה ניתן לזהות בתהליכים החברתיים והתרבותיים שמעצבים ומבנים את תפיסת הגבריות שלנו. מול האמת הזאת צריך להתייצב באומץ כי אחרת יהיה קשה לצמצם ולמגר את התופעה הזאת. לכן, אני רוצה לקרוא לגברים לחזור לתמונה ולקחת אחריות. הרוב המכריע של הגברים יכולים לעשות משהו כדי למנוע אלימות נגד נשים.

 

ראשית, אנחנו הגברים צריכים קודם כל להכיר בכך שהתסריט ההוליוודי הנ"ל בעצם נועד לשחרר אותנו מאחריות. הוא יוצר את האשליה שהאלימות כלפי נשים רחוקה מאיתנו, ושרק קומץ גברים "רעים" ואלימים אחראים לה. הוא לא תובע מאיתנו חשבון נפש אישי או קבוצתי - כלומר מגדרי. הוא גם מרחיק מעלינו את הפתרון, כי מי מאיתנו יכול בכלל להיות גיבור כזה שמציל נערות במצוקה?

 

אבל המציאות שונה, כי המציאות קרובה יותר לרצף של התנהגויות הולכות ומסלימות מאשר לקוטביות דיכוטומית. במציאות כמעט כל אחד מאיתנו עושה משהו, קטן ככל שיהיה, על פני הרצף הזה, שיש בו כדי לתרום להתמשכותה של תופעת האלימות נגד נשים, ולאווירה הסלחנית-משהו כלפי עצם קיומה.

 

אני חושב שזה מתחיל משתיקה.

 

השתיקה המתמשכת שלנו כגברים כלפי תופעת האלימות נגד נשים ו'קריצת העין' בה מתקבלות לעתים התנהגויות שונות בקצה "המתון" של הרצף מכשירות את הקרקע גם לתופעות קשות יותר. שתיקה בעצם אומרת: "זה לא נורא, אל תעשו מזה עניין, תעזבו שטויות, לא צריך להתייחס, לא צריך לנפח כל דבר...".

 

השתיקה הזאת משדרת לגברים אחרים שסקסיזם, החפצה, הטרדה וזלזול בנשים הן התנהגויות לגיטימיות בעינינו, או לפחות לא התנהגויות מגונות. יתרה מכך: במקרים רבים הן אפילו התנהגויות שמגדירות את מידת "גבריותך", וקריצת העין הגברית/'הסאחבקית' שמתלווה אליהן מאשרת זאת.

 

אבל זה לא רק עניין בין חברים. שימו לב מי עוסק, מטפל, מעלה לסדר היום, יוזם, פועל, דוחף ומקדם נושאים שקשורים למאבק בתופעת האלימות נגד נשים - בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובפעילות החברתית המסועפת. אלו כמעט תמיד נשים. קולם של הגברים כקבוצה, כמגדר, כסוג של קולקטיב כמעט שלא נשמע בנושא הזה בציבוריות הישראלית (ובעוד שורה של נושאים שקשורים למגדר וליחסים בין המינים).

 

אז בואו נשבור את השתיקה הזאת. בואו נחזור לתמונה ונבין שהבעיה לא תיגמר במכת אגרוף מהירה אלא בפעולה עקבית ומתמשכת לאורך שנים. בואו נצטרף למאבק. בואו נשמיע קול. בואו נדבר על זה - עם החברים, עם המשפחה, עם ילדינו, עם סביבתנו, עם החברה כולה.

 

איך שר אריק אינשטיין? "יושב על הגדר, רגל פה רגל שם, דופק חיוכים לכל הכיוונים, בסדר עם כולם, משקיף על העולם, עוטף את עצמו במסך עשן".

הגיע הזמן שנרד מהגדר ונתייצב בצד הנכון שלה.

 

 

אסל"י- ארגון סרט לבן בישראל