המילה עצבות לא ממש יכולה להכיל את ההרגשה בבוקר הזה של סוף נובמבר. למען האמת, המילים המנחמות היחידות כרגע הן אלו שבוקעות מתוך השירים. שירים שהם – ומצטער על הקלישאה ועל אלו שעוד יבואו בהמשך - הפסקול של חיינו.

 

אריק איינשטיין הלך בלילה לעולמו, וכעת בעולם הזה שלנו נשאר חור. מעניין אם הוא יתמלא בקרוב. בעצם, במה הוא יכול להתמלא? אנחנו חיים במציאות שבה כל מה שצריך על מנת לקבל תואר של זמר לאומי הוא יחצן ממולח שיפמפם את צמד המילים האלו עד שכל בית בישראל ידקלם אותן בחזרה. אנחנו חיים במציאות שבה מי שנחשב לזמר הלאומי הופיע שבוע שלם בטלוויזיה שלנו כשפניו מטושטשות, כי אמרו שהוא עשה דברים נוראיים. ואז אמרו שהוא עשה דברים פחות נוראיים. ואז כבר ממש שכחו מזה.

 

נפילים אמתיים כמו אריק איינשטיין מעולם לא הזדקקו למישהו שיכתיר אותם. הוא היה אלוף עוד לפני שפצה את פיו. הפרצוף שלו על המסך תמיד שידר קולנס שאי אפשר להסביר. כל שיר ששר היה שלו, הלחן הפך לשלו, המילים הפכו לשלו. וככה שיר ועוד שיר שנערמו להם, סיפרו סיפור של תקופה. תקופה נאיבית. רומנטית. ברור שלא הכול היה טוב, אני לא מנסה לעשות פה אידיאליזציה, אבל נדמה שפעם הרוע היה נראה כמו איזה פסיק קטן, ואילו היום הוא הרקע, לפחות בטלוויזיה. והנה, ההוא שרק לפני רגע פניו היו מטושטשות כבר מופיע בבר מצווה וכולם מחבקים אותו – הרי הילדות בכלל לא היו בנות 15 אלא נשים בנות 16 ולכן אולי הכול היה חוקי. אז למה רק לנו נראה שהפואנטה היא אותה פואנטה, גם אם היא לא פלילית?

 

הפייסבוק היום מלא בסטטוסים מאוד אישיים על אריק איינשטיין. המוני אנשים מבכים את האיש הנדיר הזה. האיש שלא זכה בפרס ישראל, אבל הפנים שהיינו רוצים שיהיו על הפרס. הוא הזמר הלאומי שלי, ללא ספק. ובגלל זה "העצבות כמו כוס היא ובה יין מר, מענבי הנשמה", כי זה לא רק אדם שמת לנו, זו תקופה שמתה. אנחנו פחות ופחות ארץ ישראל הישנה והטובה והרבה יותר מוצרים ותוצרים ואריזות ומותגים. "כסף כסף כסף שורף לי את קצה היד", כתב פורטיס לפני שמכר את נשמתו לשטן, ואפילו מוקי, לפני שעבר לשרת את כוחות האופל, שר: "תוכניות מציאות זה לא מציאה, אז בוא צלם, צלם לי את היציאה".

 

אבל אריק היה מזן שונה. אני יודע שלאורך השנים נזרקו לעברו הצעות עם סכומי כסף אדירים כדי שיצטרף לעדר, אבל הוא סירב. בנימוס. לא התלהם, לא יצא נגד בברוטליות, אבל לא שיחק את המשחק. מעניין מה היה קורה אם עוד אנשים לא היו משחקים את המשחק?. אולי היה לנו עוד סיכוי להינצל מהתהום התרבותית שאליה אנחנו צועדים. ומצטער על המורבידיות, אבל ביום שאתה צריך להיפרד מאדם שהוא סמל כל כך גדול, אין הרבה מקום לאופטימיות.

 

"אבל הלב- הוא רוצה הרבה יותר. מספר סיפור אחר, וחוזר ואומר - איך הלכת לי חבר". ככה כתב איינשטיין לאורי זוהר לפני הרבה שנים, אחרי שהאחרון חזר בתשובה. ככה אנחנו נפרדים מחמישים שנה של יצירה אמתית ואינסופית.

 

הדבר היחיד שמשאיר לי זיק של אופטימיות הם רגעים כמו שלשלום בלילה, כשהשכבתי את הילד שלי לישון. הוא אוהב לשמוע מוזיקה תוך שהוא נרדם. וקצת לפני שעצם את עיניו, אמר "אבא, שים אריק איינשטיין".

 

אז נפרד מאריק, עם שיר של אריק. נראה לי מתאים. 

תגיות