אני לא בחורה ספורטיבית במיוחד. למען הדיוק אני לא בחורה ספורטיבית בכלל. מגיל שידעתי ללכת, למדו אותי שכל מה שאני צריכה בחיי זה מינימום מאמץ. בטח ובטח לא לקפץ, לרקד, להימתח, להתחמם והחמור מכל ? להזיע. אני לא מוכנה להזיע. לא בסאונה, לא בחודש אוגוסט ולא בחודש נובמבר הכי חם שהיה ב-60 שנה האחרונות. אותי, אנגלו-סקסית במוצאי, לא ימצאו מטפטפת בציבור. ככה זה כשנולדים להיות ליידי. אבל כשחנוכה כבר כאן, כשגיל 30 מתקרב, וכשמכנסי הג'ינס שנקנו רק בשנה שעברה מאיימים להימתח ולחשוף אזורים שמקומם מוצנע, לא נשארת הרבה ברירה.

 

לסטודיו סי ברחוב דיזינגוף התייצבתי עם כמות מכובדת של המלצות. בנות משלל מעגלים חברתיים דאגו לשפוך באוזניי בעבר את סוד הקסם להרזיה נכונה. אחת אחת הן צעדו מול עיניי חטובות ומהודקות יותר, ועם כזאת עבודת יח"צ מרשימה מפה לאוזן, התייצבתי להבין מה כל המהומה. הגעתי לבצע תחקיר מדויק על טיב השעורים, המורות, החומר האנושי, התרגילים ובסוף של דבר ? היקף החזה, בטן, תחת, ירכיים, כתפיים ומצידי גם המרפקים בידיים. כל כך הייתה להוטה לבדוק, שאפילו אופציה להזיע נלקחה בחשבון.

 

הדבר הראשון שבולט מאוד בסטודיו סי, לפחות בסניף המדובר בו עברתי את הקורס, זה היחס האנושי. אין שם מדריכה משוגעת שצורחת, אולי רק קצת מתבדחת. אין מזכירה מרושעת שכולם באים לה רע והיא רק רוצה ללכת הביתה. והכי חשוב ? אין שם בכלל בחורות יפות, דקיקות, מלאות קורדינציה ושיער בלונדיני, שרוקדות מגיל שלוש ונותנות מבט מזלזל בי, בצעדי הריקודים המושחזים שלי ובטרנינג המושקע שהבאתי מאלנבי. זה לא שאין בנות דקיקות, זה פשוט שיש שם הכל: רזות, שמנות, עם טוסיק גדול, עם חזה גדול, גבוהות, נמוכות, קצת יותר בכושר, קצת פחות בכושר, בנות שרוצות להתמיד ושכחו, בנות שחוזרות כל שבוע, בנות שחולמות להיות מדריכות אירובי וגם סתם בנות, שרצות כל היום בין עיסוקים ורוצות ב-45 דקות לרזות. האווירה הלא מתנשאת כל כך הפתיעה אותי, שכבר בשיחת הטלפון עם המזכירה חשבתי שאם רק הייתה מבקשת ? הייתי מוכנה לעשות מה שהיא רוצה. אפילו לרדת לשכיבות שמיכה.

 

את השעורים הראשונים בסטודיו סי עברתי במסגרת קורס שכולל שמונה מפגשים. ימים קבועים, שעות קבועות, בנות קבועות, ומדריכה אחת שמקפידה לזכור את כל הבעיות והצרות שלי בעולם. פחות או יותר. מדי שעור, פעמיים בשבוע, נותנים דגש על אזור אחר בגוף. לומדים מה זה אומר בטן אסופה, כיווצי ישבן, נשימות עמוקות מהסרעפת ואיפה לעזאזל ממוקמת רצפת האגן. במקביל מתווספות הרצאות קטנות על תזונה נכונה, אכילה מאוזנת אחרי אימון, שילוב נכון בין כושר אנארובי לאירובי והמלצות על שעורים אחרים בסטודיו. וזה  - פשוט עושה את כל ההבדל. כי אפשר לצעוק עלי עד מחר שאני לא מכווצת נכון את שרירי רצפת האגן, אבל יותר נכון להסביר לי 10 דקות איך בכלל אפשר לזהות שריר שמעולם לא שמעתי, חשבתי או דמיינתי שקיים.

 

לצד שיעורי החיטוב ועיצוב, שהם ללא ספק הקלף המנצח של סטודיו סי, קיימים מגוון שעורי של פעילות אירובית. מגוון שיעורים שעל משמעות שמם לא הצלחתי לעמוד בעצמי: עיצוב דינאמי, איזון הגוף ושעור אחד שהפחיד אותי עד עמקי נשמתי ? אימון מחזורי. השמועות ששמעתי העלו בי הזיות על קוצר נשימה ואגלי זיעה שמטפטפים במורד המצח והורסים לי את הפוני הצידי המעוצב היטב. תוסיפו לזה מוזיקה רועשת, מדריכה קופצנית, התנשמויות מביכות ופרצוף אדום - ותבינו שזה אירוע שלא היה לי דחוף לקחת בו חלק. אבל כאמור, היחס החם והאישי כל כך מלטף ומעודד, שאפילו את חומות המגן ההישרדותיות שלי הוא הצליח לרסק. וכך מצאתי את עצמי מתייצבת מוקדם לשיעור אימון מחזורי.

 

מהנקודה הזו הכל קרה מאוד מהר: הבנות קיפצו, המוזיקה נכנסה לעור התוף, המזגן עבד על פול פאוור ורק אני עמדתי שם ולקחתי החלטה מודעת שאם אני רק מנסה לעשות סיקול-קפיצה-סיבוב-מחיאת כף - אני מתה במקום. מבושה, מאי ספיקת לב, מחוסר חמצן ? כל התשובות נכונות. העדפתי לרוץ במקום 45 דקות ולהתפלל למותי הפיזי, ורק לא לרקוד. כי יש דבר יותר גרוע מלהזיע, ככה אימא שלי למדה לי, וזה להראות חסרת חן בציבור. למזלי הרב, מלבד המדריכה לא עניינתי אף אחת. כולן כל היו עסוקות בלייצב את הנשימה, שהסתומה בקצה החדר שמסרבת לרקוד וגם לובשת טרנינג מכוער, לא יכולה לעניין פחות. אף אחת לא צחקה עלי (לפחות לא בקול רם), אף אחת לא עצרה להסתכל (לפחות לא בצורה מופגנת) ואף אחת לא גלגלה עלי עיניים. רק המדריכה הקפידה לבוא כל חמש דקות לראות שאני נושמת, עדיף עמוק. וכשמתנהגים אלי כל כך באדיבות, לבסוף אני קצת מתרצה. אז פצחתי שם באיזה ריקוד קטן.

 

השיטה של סטודיו סי פשוטה ומוכרת: נשים, התמדה, לו"ז צפוף ויחס אישי. זה כתוב בקומניקט שלהם, זה כתוב גם באתר שלהם. ואני, שכבר חמש שנים מכירה קומוניקטים בעל פה ורגילה לצקצק עליהם בקול, מוכנה לעמוד מאחוריהם. כי זה מאוד קשה לעשות דיאטה, וזה גם מאוד קשה לעשות ספורט אחרי שנים של רביצה מול הטלוויזיה. הרעיון הוא פשוט לנסות, לבדוק, למצוא מסגרת והכי חשוב ? להבין.

 

תגיות