טבעונות: מלחמה על קצה המזלג

"כן, אני מכינה סטייקים, שניצלים, קציצות, קבב, שישליק ואפילו פסטרמה ביתית. אני צולה עופות ואופה שוקי כבש. אני רוצחת. העדפתי לאמץ ילדים ולא אוגרים חסרי בית [...] אני פושעת ולפשע שלי קוראים סוגנות, למקרה שלא ידעתם. אני מעדיפה לחבק חברים ולא פרות, לדאוג לזכויות ילדים עם מוגבלויות ופחות מזה לעורבים המסכנים בשכונה. זהו: רוצחת, מחבלת, סוגנית, צבועה [...]".
עוד באון לייף:
הפוסט הזה נכתב לפני כחמישה חודשים, על ידי העיתונאית אריאנה מלמד. הוא היה חלק ממלחמת רשת מתמשכת בין טבעונים לקרניבורים, שנפתחה עם פרסומה של כתבת אוכל בשרית וצבעונית במיוחד. "תבדקי למה אין לך ילדים, לא יהיה לך דור המשך כמו להיטלר. תחסמי את פיך ותתפטרי לנו מהעולם, תודה, ועד הטבעונים" – וזה רק חלק קטן מהתגובות שקיבלה ושיתפה בסטטוס נפרד.
מלחמה ברשת. אריאנה מלמד וצפי סער
מדובר בדוגמא מהזמן האחרון, אך לא חסרות פרובוקציות בסגנון הזה. האחרונה שבהן, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, התרחשה כאן בישראל, בתקרית שבה היה מעורב העיתונאי אראל סג"ל ומי שנחשב לאבי התנועה הטבעונית, גארי יורופסקי. היא הובילה לשורת התגרויות מצד כלי התקשורת כלפי האחרון, שמאד התאמצו להוכיח לעולם שמדובר באדם קיצוני ואלים.
תקרית מדוברת. גארי יורופסקי ואראל סג"ל
הרעיון ברור: יותר ויותר אנשים מאמינים שהטבעונות היא כת אלימה, וחבריה מצטיירים בעיניהם כמטיפים שונאי אדם. קשה להתעלם מתרומתה האפשרית של התקשורת לעניין; האם יתכן שבסופו של יום, מדובר בקבוצת מיעוט שמחבלת במאבק המוסרי כשלעצמו? והאם המאבק הזה אכן דורש להרעיד את אמות הסיפים, או שיש דרכים אחרות להשיג את אותה המטרה?
"מצד אחד, אומרים שהשיטות התוקפניות שלו (יורופסקי – נ.ו.) משיגות את המטרה ואנשים מיטבענים בזכותו", מפרשת העיתונאית צפי סער, טבעונית בעצמה. "מצד שני, הוא חלאה שמאחל אונס לא-נשים. בעיניי לא צריך להתייחס אליו כאל מי שמייצג את הטבעונות. אני באופן אישי לא מטיפה לטבעונות ולא אוהבת מטיפנים".
"המאבק הטבעוני" – בהכרח מדובר בפרדוקס?
"לא. מדובר במאבק פוליטי שנובע מהכרה בזכויותיהן של ישויות חיות לא לסבול. מובן שאיחול אונס לא יכול להיות חלק ממאבק טבעוני כי זה שומט את הקרקע תחת המוסריות".
אך יש מי שמאסו במה שבעיניהם נראה כמו הטפה צדקנית ולעיתים אלימה.
שי-לי ליפא, שפית, מתכונאית ומגישת תכנית בישול, מאמינה שמאבק שקט ישיג תוצאות טובות יותר."אני מזדהה עם האידיאולוגיה, ואני אוהבת חיות. אבל כשאני רואה הפגנות ותגי מחיר, זה מרחיק אותי. אני לא אוהבת את הסגנון המסיונרי והאגרסיבי ברשתות החברתיות. אם מאמינים במתן זכויות לבעלי החיים ובהתחשבות – אי אפשר להיות אגרסיבי כלפי בני אדם". ליפא מעידה כי היא בעצמה אוהבת לאכול בשר, אך ממעיטה בכך. "יש הרבה וויתורים שאני עדיין לא מוכנה אליהם. אני עוד לא במקום הזה".
מה את חושבת על הטענה ש"מוסר זה מוסר", לא משנה אם מדובר בבני אדם או בבעלי חיים?
"אני בשום פנים ואופן לא תומכת בהתעללות, אבל זה רחוק מדי ולא מדויק. בעיניי יש הבדל".
מהטמה גנדי, מנהיגה הפוליטי-רוחני של הודו, הפך לסמל המאבק הלא-אלים כשהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבק נגד שלטון האימפריה הבריטית. לו זה הצליח, אך האם גם במקרה הזה מאבק שקט הוא התשובה? האם סוג כזה של התנגדות היה מצליח גם לנלסון מנדלה במאבקו נגד משטר האפרטהייד? או במילים אחרות: האם אפשר ליצור שינוי תודעתי אמיתי מבלי לזעזע את המבנה החברתי הקיים?
"טוב שיש רדיקלים", קובעת אשת התקשורת לולה קידר. "קבוצות ששמות לב לאיוולת עלולות להיתפס כקיצוניות, אבל הן לאט לאט יתקרבו למיינסטרים ויהפכו לקונבנציונליות. בזכותן אנשים ישימו לב. מצד שני, כשאתה נלחם למען מטרה אחת בקיצוניות, אתה עשוי לאבד מגע עם המציאות". קידר אינה טבעונית, אך בהחלט מצליחה להבין את המאבק. אולם, כשבת הזוג הטבעונית שלה הפסיקה לאכול דבש, זה כבר היה יותר מדי בשבילה. "אני מבינה שתעשיית הבשר והביצים היא אכזרית, אבל הגנה על דבורים היא כבר מרחיקת לכת. הקצנה עשויה לאבד את ההזדהות של אנשים עם המאבק".
הטבעונות אלימה בעיניך?
"היא חריגה ונוטה למשוך אנשים קיצוניים, אולטרא שמאלנים, מה שאני לא. אני חושבת שמיקי חיימוביץ' היא דוגמא לכך שאפשר להיות מתונים. אבל אין סתירה בין אלימות למאבק הטבעוני, צריך לגרום לאנשים לשים לב. זה יקח זמן וצריך לקחת את זה בחשבון".
אפשר להיות מתונים? לולה קידר ומיקי חיימוביץ'
נדמה כי בסיבוב הנוכחי, השאלה שעומדת בעין הסערה אינה נוגעת למוסריות – או להיעדרה – שבאכילת מוצרים מן החי, אלא לאנשים שמתגודדים סביבה והופכים אותה לשלהם. בין אם מדובר בקומץ קיצוניים ובין אם לאו, הנזק התדמיתי נעשה. תחילה, הכתירה התקשורת את יורופסקי כגורו ואם יורופסקי הוא גורו, הטבעונות היא בהכרח כת. באותה נשימה היא עטה על התסכול שהביע יורופסקי וגיבשה דעת קהל ישנה-חדשה סביבו. האם מדובר במקרה קלאסי של סיקור תקשורתי בעייתי, או שקיימת בעיה שורשית-לוגית במהות המאבק? "הטבעונים יודעים להשתמש בתקשורת, והתקשורת צריכה אייטמים", מסכמת קידר. "ראשים של חיות ואקטים חתרניים מהסוג הזה מצטלמים טוב, ובסופו של דבר החשיפה משרתת את שני הצדדים". ייתכן שהצעדים הכוחניים פוגעים באג'נדה הלגיטימית כשלעצמה, אך קשה לדמיין אותה עולה לשיח הציבורי בלעדיהם. כמו בכל מאבק, גם כאן ראוי להעמיק במהות שעומדת בבסיסו ולא באנשים שניכסו אותה לעצמם.