אתמול זה קרה: ההוכחה הניצחת שלי לאלימות השקופה שכל כך התרגלנו אליה. אתמול, בפריים טיים, בלי פילטרים, הגיעה האמירה המבריקה. עברי לידר זרק למתמודדת עדן בן זקן בתוכנית אקס פקטור שהיא "מהרחוב, שלושים שקל".  ואני קופאת במקום, וגם היא, וגם השופטים האחרים, וגם יקיריי שצפו איתי. שניות של קיפאון ואיכשהו הדבר מחליק וממשיכים הלאה, כאילו לא קרה כלום.

 

עדן בן זקן, אמש באקס פקטור (יחצ רשת)

 

כולם עכשיו יקפצו ויגידו שזה עברי, והוא בטח לא התכוון למה שאני חושבת, הוא רק התכוון שהיא צריכה להיות אותנטית, לא לנסות ללבוש שמלות ערב שמשדרות יוקרה ולא לזמר סביב שנדלירים מבריקים, אבל אני מוצאת עצמי עדיין מתלבטת אם מדובר באמירה מיזוגנית או גזענית, כי גם אם הכוונה הייתה לומר שהתפאורה והלבוש לא התאימו, לומר לאישה שהיא "מהרחוב", כשהמילה הזו נושא בחובה כל כך הרבה מטענים כשהיא מופנית כלפי אישה – זה מעליב.

 

כשהמילה מופנית לאישה שהיא גם מזרחית וגם מהפריפריה, אני מנסה להבין מה הכוונה: למזרחיות לא מתאים ללבוש שמלות אלגנטיות? לנשים מהפריפריה לא מתאים? נשים מזרחיות לא יכולות להיות דיוות? קצת מוזר לאור העובדה שאחת השופטות נושאת את שם המשפחה מימון, שמוצאו לא ממש מפולין והיא נוהגת לעלות על הבמה עם שמלות ערב מנצנצות.

 

בר מול אסתי: כבר לא מספיק להיות יפה

מה זה משנה אם בר רפאלי ואסתי גינזבורג מסוגלות להיות מנחות טלוויזיה? הרי אף אחד לא מצפה מהן להיות גם מוכשרות

לכתבה המלאה

 

כבעלת עור בצבע קיר ושם משפחה שזועק "אירופה" אני כנראה לעולם לא אוכל להבין באמת איך הרגישה בן זקן באותו הרגע ואם היא נעלבה או שאמרה לעצמה "אני פשוט צריכה להיות אותנטית".

 

אני כן יודעת מה אני הרגשתי, וזה היה שיתוק. שיתוק כי מה שראיתי ושמעתי היה אותה אלימות שאני כל הזמן מדברת עליה, אותה אלימות שקופה שלא רואים. זו שמגיעה בתוכניות טלוויזיה, בפרסומות, על ידי פרסונות מוערכות ואהובות וכשהיא מגיעה – הכל מסביב מושתק ואף אחד לא מדבר על זה.

 

בוקר טוב, אתם עיוורים

בקרים רבים בתקופה האחרונה נפתחו אצלי עם ברכת בוקר טוב לחבריי בפייסבוק, אליה מצורף לינק לכתבה על אלימות או חוסר שיוויון כלפי נשים. לא שחסרה, חלילה, אלימות בחברה שלנו באופן כללי, אבל אני נתקלת שוב ושוב בטענות על מצבן הנהדר של נשים בישראל (לא, לא לעומת אפגניסטן, שגם שם אגב, כבר עקפו אותנו בייצוג ייצוג נשים בפרלמנט) ועל כמה שנשים יכולות בישראל לעשות ככל העולה על רוחן.

 

לא קשה למצוא ידיעות כאלה מדי יום: אנחנו חיים בתרבות שהאלימות מולחמת אליה באופן שבאמת קשה להתיך.  בכל 24 שעות מצאתי אייטם מתאים, מפתיע ומצמרר, אבל מתברר שהרבה מתקשים לראות את זה – פשוט כי כל כך התרגלנו והפכנו קהים. לרוב, כשאני מראה לחבריי את הידיעות והפרסומות בהן רואים אישה שוכבת תחת רגלי גבר ומסבירה מה זה מלמד אותנו – הרבה מהם תקשים להבין, ומאשימים אותי בפמיניזם קיצוני, כזה שמתכנן להשתלט על העולם (ויש כאלה שטוענים שכבר השתלט).

 

האלימות הזו נמצאת בכל מקום. היא לא בהכרח מגיעה בסטירה, מכה, או צביטה בתחת מגבר זר כשאני הולכת ברחוב. היא יוצאת החוצה בשפה היומיומית, בפרסומות ובבתוכניות הטלוויזיה הכי נצפות. היא פשוט כל כך מופנמת בנו שרובנו – פשוט לא מסוגלים לראות ולזהות אותה. אם טענו כלפיי שאני מגזימה עם הידיעות שהעליתי מדי יום בפייסבוק, אני לא יכולה לצפות מהם לראות את הדברים המוטמעים חזק בתרבות שלנו – כמו האמירה האלימה של עברי לידר אמש.

 

גם הפעם איש לא עשה סביב האמירה הפוגענית הזו רעש. אבל הקיפאון שהיה שם, ולו לכמה שניות – הבהיר לכולנו שהאלימות, הגזענות והסקסיסטיות סביבנו בפריים טיים ובמיינסטרים, מוטמעת כל כך עמוק עד כדי כך שברוב המקרים אנחנו עיוורים אליה לגמרי. רק מדי פעם יש רגע אחד קטן שבו היא זוקפת את הראש ועוצרת הכל. רגע אחד קטן.

 

אה, ועברי לידר, עוד משהו קטן: גם לי בארון יש בגדים בעשר שקל. למה זה הופך אותי?

תגיות