ברגעים הראשונים אחרי שסגרתי את הטלפון עם העוזרת של הרופא, לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. כולי התחלתי להתבלבל. להרים מיד טלפון לאסף. רגע אבל לא כאן, במשרד, כשכולם יכולים לשמוע. וזה בכלל אמיתי? אולי בכלל זו טעות בתוצאות.
גם כשהרמתי טלפון לאסף, זה לא הפך ליותר נקלט או אמיתי, כי אסף הגיב בצורה די אדישה. 'מזל טוב' נונשלנטי וזהו. מה שהשאיר אותי עוד יותר מבולבלת ולא קולטת.

רק יום אחרי, הבנתי שגם לאסף לקח קצת זמן לקלוט את זה, כשקיבלתי ממנו טלפון מרוגש לגמרי. הוא אפילו הספיק לספר לשני חברים שלו.

אבל עדיין, אפילו היום, שבוע בדיוק אחרי שגיליתי, אני איכשהו עדיין לא קולטת.
טוב, מה יש לקלוט, בקושי  2 מ"מ של משהו שנמצא לך עמוק עמוק ברחם.
מזל שיש קצת תופעות כמו החזה הנפוח והעייפות וגם כאבי הבטן או הלחצים בבטן התחתונה, שמתחילים להשריש בך את העובדה הבלתי נקלטת. אני בהריון.

 

 

הדבר היחיד שאני כן יכולה להגיד לכם זה שכשאת נכנסת להריון, את נכנסת גם למעגל החרדתיות.
קודם כל, את בכלל לומדת שגם אם את בהריון יש כל כך הרבה שלבים מוקדמים שהכל יכול לקרות, שייקח לא מעט זמן עד שתוכלי להגיד לעצמך, ובטח לאחרים, שאת באמת באמת בהריון.

ישר אחרי תוצאות הבדיקה הראשונה ביקשו ממני ללכת לבדיקת דם בעוד יומיים, כדי לראות שמשהו שנקרא בטא, מכפיל את עצמו. פשוט לא?

אז לא ממש. כי בשני בערב כבר עלתה לי מחשבה בראש שאולי בכלל קיבלתי תוצאות לא שלי ואתאכזב לגלות בטא נמוכה ביום אחרי.
 

אבל הכל בסדר. הבטא הכפילה ושילשה את עצמה, והעוזרת של הרופא ביקשה ממני להגיע עוד שלושה שבועות לבדיקת אולטרה סאונד  (כי מסתבר שאני כבר בשבוע רביעי לפי איך שהרופאים סופרים).
טוב, אז עברתי בדיקה אחת, ועבר שבוע מהגילוי המרעיש, וכבר בעצם נכנסתי לשבוע החמישי, אבל רק בעוד שבועיים אני אוכל באמת לדעת אם ההיריון אכן מתפתח, ובמקום הנכון (ברחם ולא בחצוצרה), ואם יש דופק. שבועיים שלמים של חרדות ושאלות ותקווה אחת ענקית.

וההורמונים מתחילים גם כנראה כבר להשפיע, ומסכן אסף שצריך לספוג את העצבים שלי.
אפילו לשמוע ממנו שהוא שמע שזה בסדר גמור לאכול סושי בהיריון, מצליח לעצבן אותי. אם אני לא התלוננתי על זה, אז למה שהוא יתערב במה שאני מכניסה לפה, אני לא מבינה (כן, אני יודעת שזה כי אכפת לו, אבל את ההורמונים זה לא ממש מעניין ומזל שיש לי תירוץ).

 

בינתיים, עד שאגיע לבדיקת הדופק, וכדי לא לחשוב יותר מדי, אני מטביעה את עצמי בגוגל ובפורומים. לומדת כל מה שאפשר על הבטא, על השבועות הראשונים של ההיריון, על התופעות שאני אמורה להרגיש ומה לא, על מה מותר לי לאכול ומה לא (ומדהים כמה מהר את מפנימה את זה). ואם איזושהי חרדה קטנה מצליחה להציף אותי, אז אני מוצאת את עצמי בבוקר אחרי במעבדה, בבדיקות דם, כדי לראות שהבטא עדיין ממשיכה להכפיל את עצמה. טוב, קצת השתגעתי.

גם מהר מאד התחלתי לדבר ב-שבועות ולא בחודשים, ואני מנסה בכל הזדמנות לברר עוד ועוד מידע. מתי עושים שקיפות? מתי חשוב רופא פרטי? ומתי לא?
ומה אם אני מרגישה תחושה מסויימת, זה אומר משהו? והבטא בסדר??

אוקיי. אז השתגעתי הרבה.
אפילו ג'ינג'ה ולילי (מיחידות הסגולה ששיתפתי אותן בידיעה המרעישה מבחינתי, למרות כל האמונות התפלות) צחקו עלי היום בארוחת הצהריים, על האיך שנכנסתי לזה בבום ועם כל האטרף.

אז אולי בכל זאת, למרות החרדות, אפשר להגיד שאני קצת נהנית. נהנית מלדעת משהו שבודדים יודעים וכן, גם נהנית מהדבר הקטן הזה שמתחיל לצמוח לו בבטן. ומקווה לטוב.

רק שיעבור הזמן אולי קצת טיפה יותר מהר.

 

אתם מוזמנים להגיב ולשתף כאן או בעמוד הפייסבוק שלי

תגיות